אני מפנה מקום

שתי שאלות ותשובה אחת, מה פשר החזרות על קרבן כל נשיא ונשיא, הרי תוכן הקורבן זהה ואפשר היה לסכם את מרכיבי הקורבן בפסוק אחד ולחסוך עשרות פסוקים?

ומה הקשר בין נושא הקרבת הנשיאים לפסוק המסכם את הפרק: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו"? (פט)

בפרקים אלו מסדרים את מחנות ישראל לקראת מסע, לא בשיטה של כור היתוך המוחק את הפרט, אלא בהבנת ייחודו של כל שבט ושבט.

קרבנות הנשיאים היו שווים מתוך כוונה שחלילה לא יתגאה האחד על זולתו לאמור: קרבני גדול מקרבנך, שלי גדול משלך. אך עם זה, כל נשיא מהשבטים כיוון בהקרבתו את מה שמייחד את שבטו. לכך התורה מספרת בנפרד על קרבן כל נשיא ועל היום שבו הקריבו. ללמדנו שלכל אחד יש מקום משלו, לכל שבט הייחודיות שלו, ומעל הכול, הנשיאים באו בעצה אחת וכיבדו זה את זה. ובמקום שיש הקשבה ונתינת מקום, שם שורה השכינה, ושם קולו של אלוהים נשמע.

בנושא זה מסיימים את הפרק; הכרובים ניצבים על ארון הברית, מחוברים למכסה הארון – הכפורת. כנפיהם פרוסות כלפי מעלה מלאי תעופה. פניהם איש אל אחיו בערבות הדדית, באכפתיות. ומבטם מוטה כלפי מטה בענווה האומרת לזולת שיש לו מקום. מתוך האחווה שלהם היה קול אלוהים יוצא ומגיע עד אוזניו של משה.