פרק א': "דברי הימים" – של מי?

ישנן כמה קריאות אפשריות לספר "דברי הימים". קריאה אחת של הספר תאמר: אלו הם דברי הימים שלנו, ולא של יתר האנושות. ובאמת, פשט הכתוב מוכיח על כך – שכן הספר מתמקד בעיקר במלכות דוד, ואם נדייק: במלכי בית דוד המשתלשלים מאדם, דרך נח, שם, אברהם, יצחק ויעקב, השבטים ובראשם יהודה. מדרשים ופרשנים רבים מצדדים בגישה זו, ובניהם למשל רש"י שחווה את המאבק הקשה שהיה ליהדות מול הנצרות, ואשר הלחץ הפיזי והרוחני שהפעילו הנוצרים על היהודים שהיו מושפלים בארצותיהם נתן את אותותיו בפירושו למקרא. כך למשל, בפרק א' שבו נזכרים לפעמים שלושה שמות בפסוק אחד, כדוגמת: "אָדָם, שֵׁת, אֱנוֹשׁ. קֵינָן, מַהֲלַלְאֵל, יָרֶד. חֲנוֹךְ, מְתוּשֶׁלַח, לָמֶךְ" (דברי הימים א א', א-ג) - רש"י עומד על כך שאין זה מקרה; הסיפור שלנו הוא סיפורו של אברהם, ומפני שהוצרך לייחס את אברהם – הזכיר בקצירת האומר את אלה שקדמו לו ואף משאר האומות. רש"י מביא על כך משל בשם המדרש (בראשית רבה ל"ט, י): "רבי ברכיה בשם רבי נחמיה אמר: משל למלך שהיה עובר ממקום למקום ונפלה מרגלית מעל ראשו, עמד המלך והעמיד פמליא שלו שם ועשה צבורים והביא מכברות וכבר את הראשונה ולא מצא השני ולא מצא ובשלישי מצאה. אמרו: מצא המלך מרגליות שלו! כך אמר הקב"ה: מה צורך היה לי לייחס שם, ארפכשד, שלח, עבר, פלג, רעו, שרוג, נחור, תרח? אלא בשבילך [בשביל אברהם שנאמר עליו] (נחמיה ט, ח): "ומצאת את לבבו נאמן לפניך" - כך אמר הקדוש ברוך הוא לדוד: מה צורך היה לי ליחס פרץ, חצרון, רם, עמינדב, נחשון, שלמון, בועז, עובד, ישי, דוד - לא בשבילך? "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו" (תהלים פט, כא)". לפי מדרש זה, הקב"ה מסנן את העפר המסמל את אומות העולם כדי למצוא את המרגלית, דהיינו: את אברהם ואת זרעו. רש"י נמשך אחרי דברי המדרש הללו ומסב את תשומת ליבנו לכך שהמקרא מזכיר בפרק זה את הטפל תחילה ואחר כך את העיקר. לכך, כאשר הכתוב מונה את בניו של נח, הוא מזכיר את תולדותיהם של יפת וחם תחילה (הטפל) ורק לבסוף את תולדות שם (העיקר). דוגמא נוספת נמצאת בסמוך: "וּבְנֵי גֹּמֶר: אַשְׁכֲּנַז וְדִיפַת וְתוֹגַרְמָה" (שם, ו). רש"י עומד על השינוי הלשוני מהמופיע בספר בראשית: "ודיפת - (בדלי"ת), ובחומש כתיב (בראשית י"ז): וריפת - שמתחלה היו רפין ולא היו מתגברים על ישראל, ולסוף נתמלאו דופי וריעוע". אשכנז וריפת הן ככל הנראה האומות הנוצריות, ורש"י מתבונן בהן ואומר: בתחילה היתה יד הנצרות רפה על ישראל, ועם הזמן היא נתמלאה בדופי - מחשבות ומעשים רעים כלפי ישראל, ובריעוע – שהיא נתרחקה הרבה מן היהדות והתקלקלה. וכן בהמשך הפרק נאמר (שם, ז): "וּבְנֵי יָוָן: אֱלִישָׁה, וְתַרְשִׁישָׁה, כִּתִּים וְרוֹדָנִים", ואומר רש"י: "ולהלן (בראשית י"ז) הוא אומר: "ודודנים" - כשישראל חוטאים הם באים ורודים בהם, וכשיד ישראל תקיפה, הם אומרים: בני דודינו אתם. בתחילה היו נראין כאוהבים בשעת הנאתן, לבסוף - רודים בהם". הדברים הללו כתובים בשינוי לשון במדרש, ורש"י לוקח אותם ודורש אותם לימיו. עוד דוגמא לדבר: "וּבְנֵי דִישׁוֹן חַמְרָן וְאֶשְׁבָּן וְיִתְרָן וּכְרָן" (שם, מא), ורש"י על אתר אומר: "חמרן ואשבן - ובחומש (בראשית ל"ו) כתיב: "חמדן" - בתחלה היו חמודים ונחמדין כצדיקים, ולבסוף מכוערין כחמור. כן דרך החמור - בתחילה חמוד ולבסוף נעשה מכוער, והסוס מתחלה מכוער ולבסוף יפה". אם נדייק נראה כי רש"י לא היה קוהרנטי בפירושו זה, שכן בתחילת פירושו הוא המשיל אותם לצדיקים בראשיתם ולחמורים באחריתם, ואחר כך אומר שגם בתחילה כחמורים הם נחשבו. כללו של דבר - רש"י לא נותן קרדיט לאומות מפני שכבודם הירוד של ישראל לנגד עיניו, ולכך הוא רואה צורך להשפיל את האומות ולרומם את קרנם של ישראל (כפי שהוא עושה, אגב, בתחילת פירושו לכל אחד מחמשת חומשי התורה). רש"י מבהיר לנו זאת בפירושו לפסוק ל"ב: "קטורה פילגש אברהם - כל גנאי שיכול לספר בהם הוא מספר משום כבודו של יצחק, שכולם היו בני פילגש אבל הוא היה עיקר ואדון הבית".

ישנה גם קריאה אחרת לספר "דברי הימים". אנו חלילה לא באים בטענות על רש"י שדבריו חיים וקיימים ויש בהם מן האמת, אך צריך לזכור את מסגרת הזמן שבה הוא חי ופעל ולהבין את דבריו לנוכח מסגרת זו. בדורות מאוחרים יותר, באו דרשנים אחרים והשמיעו דרשות שונות על אותם פסוקים. לדידם, ספר דברי הימים מספר את הסיפור של אומות העולם ובתוכם ישראל. אמת, אנו נותנים דגש מיוחד למלכות ישראל בספר זה, אך לשם מה ישנה מלכות ישראל אם לא כדי שאומות העולם תתברכנה על ידה? משל יפה אמר על כך רבי אליהו בן אמוזג, מגדולי הוגי ישראל בסוף המאה התשע עשרה: האנושות דומה היא לזר פרחים, כאשר כל אומה היא פרח בזר וישראל היא החוט השוזר והקושר אל כל הפרחים זה לזה, המקיים: "ונברכו בך כל משפחות האדמה".

דברים דומים מצאנו בדבריו של מניטו אודות הזהות העברית. בפרקנו נאמר: "אַבְרָם הוּא אַבְרָהָם" (דברי הימים א א', כז) – מי שהתחיל את דרכו כאב לארם, דהיינו: קוסמופוליט וחסר זהות לאומית מסויימת (איש העולם הגדול), גילה בסוף את ייעודו כאב המון גויים – כמי שיגבש זהות לאומית ייחודית שבעזרתה יוכל להיות אוניברסאלי באמת. רק לאחר שאברהם עובר בירור של זהותו האמיתית כאשר הוא נשמע לצו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" ובסופו של תהליך גם עושה ברית מילה – רק אז הוא יכול לבשר לעולם בשורה אמיתית ושלמה באופן שיתקבל על לב שומעיו. תהליך זה הוא בלתי הפיך, כפי שנאמר בגמרא: "בר קפרא אומר: כל הקורא לאברהם "אברם" עובר בעשה, שנאמר: "והיה שמך אברהם". ורבי אליעזר אומר: עובר בלאו, שנאמר: ולא ייקרא עוד את שמך אברם". אי אפשר ליהודי להיות קוסמופוליטי באמת, אלא עליו להיות עברי המשפיע על העולם דווקא מתוך חיבור עמוק לזהותו. מניטו הסביר כי אנו שבים לארץ ישראל לאחר גלות אדום ועלינו לשמר את הערכים היהודים מחד ולהקנות להם מימד חדש ומחודש מאידך – את המימד העברי, המימד האוניברסאלי. בתהליך זה קיימות מספר סכנות. האחת היא שהיהודי עלול שלא לרצות להיות "ציוני", אלא הוא יעדיף להשאר יהודי ("דתי") במקומו. טוב לו ביהדותו ובדתיותו והוא מסתפק בד' אמות של הלכה. מנגד, הסכנה השנייה היא של זריקת הפרי היהודי יחד עם הקליפה הגלותית, של שכחת הזהות עד כדי התבוללות. הבעיה הזהותית הדואלית הזו קיימת בימינו, ובלשונו של מניטו: "יש כאלו השוכחים שהתורה נכתבה בעברית ולא ביידיש או בלדינו, ויש כאלו השוכחים שאנו צריכים לקיים את התורה. העולם היהודי מצד אחד, והחברה הישראלית מן הצד האחר חיים באותם עימותים, מתלבטים באותן קושיות: מי נשאר ארמי? מי כבר עברי? מי לא רוצה להיות עברי?". הלוואי ונוכל ליישב את השאלות הללו ולהבין את זהותנו בדרך הנכונה. אי"ה הקריאה של דברי הימים תסייע בידינו לעשות כן.