פרק א': לקחת מוסר השכל, צדק ומשפט ומישרים

ספר משלי פותח בהצהרת מחברו: "מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה" (משלי א', א-ב). ספר זה הוא מספרי החכמה, אך הוא אינו עוסק רק בתיאורה ובתיאוריה שלה; הוא נותן בידינו כלים לקנייתה של החכמה וליישומה בחיים בפועל. לספר הזה יש כלים פדגוגים רבים, וארבעת המרכזיים שבהם הם: משל, מליצה, חידה ודבר חכמה. כולם נזכרים בפרקנו בפסוק אחד: "לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה, דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם" (שם, ו). הקורא את ספר משלי אפשר שיתפעם מאמנות הניסוח וסידור המילים ואף יתעורר לחקור בו אינספור חקירות לשוניות, אך בעשותו כן הוא עלול להישאר ריק מתוכנו הפנימי של הספר. כל המעטים החיצוניים הללו הם כלים פדגוגיים לצורך הקניית המוסר והחכמה האמיתיים עד כדי ישומם בחיים. אל לו לקורא לעצור במליצה ובאסתטיקה, או להסתפק במשל מבלי לדרוש את הנמשל. עליו להגיע לנמשל וליישמו בפועל. תכלית זו של ספר משלי מופיעה כבר בפתיחתו: "לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה, לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים" (שם, ב-ג). וכך אמרו חכמים במדרש (שיר השירים רבה א, ח): "למה היו דברי תורה דומים עד שלא עמד שלמה? לבאר שהיו מימיה עמוקים וצוננים ולא היה אדם יכול לשתות מהן. מה עשה פקח אחד? סִפַּק [קשר] חבל בחבל ומשיחה [חבל דק] למשיחה [חבל עבה] ודלה ושתה. כך היה שלמה מִמָשל למשל ומדבר לדבר עד שעמד על דברי תורה". המשל אם כן הוא החבל והמוסר הם המים. והם העיקר.

הבה נמשיך בקריאת הפרק: "לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל, צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים" (משלי א', ג). כאשר המוסר נובע מהכרת השכל של האדם - יהיו לו פירות של צדק, הצדק יכונן משפט והוא בתורו יעמיד את כל החיים בישרות. לעומת זאת, חכמה ומוסר המגיעים רק מחיקוי חיצוני מבלי ה"הַשְׂכֵּל", מבלי שהאדם יזדהה זיהוי פנימי עם הדברים – אין בכוחם לפעול יפה על הנפש ולישרה. המשלים המופיעים בספר יסייעו גם לאלה שאינם מנוסים דיים בחיים ויעניקו להם פקחות: "לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה לְנַעַר דַּעַת וּמְזִמָּה" (שם, ד), אך לא רק הפתאים ימצאו חידוש במשלים אלו: "יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה" (שם, ו) – השמיעה החוזרת תוליד אצל החכם חידושים ותובנות נוספים. כך גם הנבון – המבין דבר מתוך דבר – ימצא תועלת בדברים הנאמרים לנערים הנמצאים בתחילת דרכם, כי החזרה על הראשונות מועילה גם לזקנים המנוסים המוצאים בהן פנים חדשות. "חכם שומע פעמיים" – 'שומע' פירושו גם: מבין. מה שהחכם השאיר בהבנה הראשונה שלו – הוא מבין בשנייה, ומה שהשאיר בשנייה הוא מבין בשלישית, וכן על זה הדרך.

"לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם. יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ" (שם, ו-ז) - תחילת הכניסה לכלי הדעת היא ביראת ה'. אי אפשר לנתק בין החכמה ליראה, בין החכמה למוסר. בעל ספר משלי מכיר בכך שיש "מוסר אב" ויש "מוסר אם", ויש שוני ביניהם: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ (שם, ח). נשים לב כי המסר של האב כונה בשם: "מוסר" ואילו המסר של האם כונה בשם: "תורה". בפשטות, אפשר להסביר כי בזמנים הקדומים האב לא היה מצוי עם בנו יום ולילה, לכך – בזמן שהיה פוגשו, היה מעביר לו "מסרים" שמהם יכל הבן להשליך תובנות על כל חייו. לעומת זאת, האם שהיתה סמוכה לבנה יכלה להעביר לו מסרים שלמים, תורה שלמה. ומה ההבדל שבין מוסר האב למוסר האם? "כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ, וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ" (שם, ט) – מוסר האב הוא כלוית חן לראש, ומוסר האם כענקים (שרשרת) לצוואר. דברי האב אינם באים בקביעות, ועל כן הם נמשלו לזר חביב המונח לפעמים על הראש, זאת לעומת דברי האם הקשורים וקבועים כענקים לצוואר. מצד האמת, כל לימוד שאדם לומד הוא בבחינת "קישוט", וכבר אמרו חכמים: "קשט (ויש גורסים: קשוט) עצמך ואחר כך קשט אחרים", אלא שמוסר האב והאם חשובים יותר מכל - תורת האב גדולה מתורת הרב, ותורת האם יותר מתורת המורה. דברי האב באים בצורה שכלית, ועל כן משכנם על הראש -–מקום המחשבה. קישוטי האם קשורים יותר אל חכמת החיים המעשיים, כמו שאמר רבי יוחנן (חולין כד:): "חמין ושמן שסכנתי אמי הן הן שעמדו לי בזקנותי". לכך, מקום הקישוט של האם הוא בצוואר המחבר את הראש החושב אל שאר אברי הגוף המרגישים, בצוואר תלויה חיות האדם כמעט יותר מכל אברי הגוף.

כמו כן, דרך האב לומר לבנו מסרים בדרך קצרה, ודרך האם לפרט – "משדלתו בדברים" בלשון חכמים (מכילתא על שמות כ', יא). לכך, בפסוקים הבאים נמצא את מאמרי האב בקצרה ואת פירוט הסברי האם. כך למשל, האב מצהיר בפני הבן: "בְּנִי, אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים - אַל תֹּבֵא!" (משלי א', י). הדברים באים בקצרה ובפקודה ישירה. לאחר מכן, האם מפרטת את המוסר ואת השלכותיו ואת גישות הפיתוי של אותם אנשים חַטָּאִים: "אִם יֹאמְרוּ: לְכָה אִתָּנוּ, נֶאֶרְבָה לְדָם, נִצְפְּנָה לְנָקִי חִנָּם, נִבְלָעֵם כִּשְׁאוֹל חַיִּים וּתְמִימִים כְּיוֹרְדֵי בוֹר" (שם, יא-יב) – הם ינסו לשכנעך לחבור אליהם ולעשות עוול בסתר מבלי שאיש ידע. "כָּל הוֹן יָקָר נִמְצָא, נְמַלֵּא בָתֵּינוּ שָׁלָל, גּוֹרָלְךָ תַּפִּיל בְּתוֹכֵנוּ - כִּיס אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּנוּ" (שם, יג-יד) – הפיתוי הוא שכולם ירויחו מן המעשה, השלל יתחלק בין כל השותפים. יתר על כן, אין אפשרות להתנתק מן השותפים למעשה, אלא לכולם יש "כיס משותף", וגורלו של הילד התמים יהיה קשור לעד איתם מבלי יכולת להנתק ולשוב לחיים רגילים. מעידה חד פעמית תוביל אותו להתמכרות ושעבוד טוטאלי. כאן, מגיע שוב האב ומתרה בבנו: "בְּנִי, אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם" (שם, טו). הדרשנים אומרים שדברים אלו הם המשך ישיר של דברי האב הקודמים: "בְּנִי, אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים - אַל תֹּבֵא!" (שם, י) – "אל תבא" אלו ראשי תיבות: "אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם". החידוש כאן בדברי האב הוא שגם ללא שום פיתוי מצד האנשים החטאים, אל לו לבן ללכת עמם או אפילו רק בדרכם. לאחר מכן מגיעה האם ומסבירה: "כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרוּצוּ וִימַהֲרוּ לִשְׁפָּךְ דָּם. כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת בְּעֵינֵי כָל בַּעַל כָּנָף" (שם, טז-יז) – מעשה העוול סופו שיסתיים ברצח, ומי שמנסה לפתות אותך שתספיק לברוח – דבריו כמחשבת הציפור הסוברת שתספיק לאכול את הזרעונים בטרם תסגור הרשת עליה. "וְהֵם - לְדָמָם יֶאֱרֹבוּ, יִצְפְּנוּ לְנַפְשֹׁתָם. כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע, אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח" (שם, יח-יט). הבצע מתנקם בסופו של דבר לא רק בנרצח אלא בשודדים, מעשה הרע שלהם מתנקם בהם בעצמם.