פרק ג': המשחק בקוביה

בפרק ג', המן כועס על מרדכי שלא השתחווה לו, עד כי גמלה בליבו החלטה להשמיד את כל היהודים שבמלכות אחשורוש. ומה הוא עושה כדי למצוא את התאריך הנכון לביצוע המזימה? הוא מפיל פור: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן" (אסתר ג', ז). מהו אותו פור שעל שמו נקרא חג הפורים? בספר "מדרש תלפיות" מובא שבאותה השעה של הפלת הפור המן לקח שלוש קוביות והטילן, ועלו בגורל המספרים: אחת, שלוש, שלוש – שהם בגימטריה: אג"ג. המן ראה בכך רמז וסימן להצלחת דרכו, שהרי היה מצאצאיו של אגג. אלא שאז ביקש המן לראות מה נמצא מתחת לקוביות והפכן, ואז נתקבלו המספרים: שש, ארבע, ארבע – בגימטריה: דו"ד. בכך שהמן הפך את הקוביות, הוא הפך גם את מזלו כך שדוד למעלה ואגג למטה, וגבר ישראל.

סיפור זה של המשחק בקוביה חלחל בתודעתם של יהודי בגדד ששרים בחג הפורים פיוטים רבים, וביניהם הפיוט "המשחק בקוביה" (אתם ודאי מכירים אותו מביצועו הנפלא של מאיר בנאי ז"ל שזכיתי ללמדו את הפיוט). פיוט זה, המלא בהומור ושחוק, מקלל את מי שמשחק בקוביה ומתאר כיצד הוא מפסיד את ממונו ומביא על עצמו שנאה ומרירות:

"הַמְשַׂחֵק בְּקוּבְיָא מַכָּתוֹ טְרִיָּה, וְאַחֲרִיתוֹ שְׁאִיָּה יְקֻלַּל בַּשְּׁעָרִים

יְפַזֵּר מָמוֹנוֹ וְיוֹסִיף עֲוֹנוֹ, גַּם מוֹרֵד בְּקוֹנוֹ בִּשְׁבוּעוֹת שְׁקָרִים

יַחְשׁוֹב כִּי יַרְוִיחַ וּלְעוֹלָם לֹא יַצְלִיחַ, וּבְיָמָיו לֹא יַפְרִיחַ כִּי אַחֲרִיתוֹ מְרוֹרִים

יֹאכַל בְּחִפָּזוֹן בְּלִי בִּרְכַּת מָזוֹן, גַּם יִמְצָא רָזוֹן כְּעִנּוּי כִּפּוּרִים

יֵלֵךְ מֵעִיר לְעִיר מְקוֹמוֹ לֹא יָאִיר, וְהוּא עָנִי וְצָעִיר מְדַלֵּג עַל הָרִים

רֹאשׁוֹ פָּרוּעַ וּבִגְדּוֹ קָרוּעַ, כִּי רוֹעַ יֵרוֹעַ לְעַצְמוֹ וְלַאֲחֵרִים

כָּל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ שׂוֹנְאִים אוֹתוֹ, וּמְצַפִּים יוֹם מוֹתוֹ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁירִים

וְהַשּׂוֹחֵק בַּזָּר מִבֵּיתוֹ נִגְזַר, וּלְאֶחָיו מוּזָר וְחָבֵר לַנָּכְרִים

הַשּׂוֹחֵק בִּשְׁתַּיִם יַפְסִיד פִּי שְׁנַיִם, שׁוֹפֵךְ דָּם כַּמַּיִם לִבּוֹ לֵב אַכְזָרִים

הַשּׂוֹחֵק בִּשְׁלֹשָׁה תְּכַסֵּהוּ בוּשָׁה, וּמְאַבֵּד הַיְּרֻשָּׁה וְיוּבַל לִקְבָרִים

וְהַשּׂוֹחֵק בְּפָאפַאת לָעַד לֹא יִשְׂבַּע פַּת, לֹא יִזְכֶּה לְחֻפַּת בָּנָיו הַסּוֹרְרִים

יָשׁוּב עַד דַּכָּא בְּשֶׁבֶר וּבְמַכָּה, בְּפֶסַח וְסֻכָּה יְבַקֵּשׁ הַפּוּרִים

בְּלִי קְרִיאַת שְׁמַע בְּהֶפְסֵד יִטָּמַע, וְגַם אִשְׁתּוֹ תִּדְמַע תִּבְכֶּה בְּמִסְתָּרִים

וּמַרְבֶּה אֵיבָה קְטָטָה וּמְרִיבָה, וְעַד זִקְנָה וְשֵׂיבָה יִמְאֲסוּ בּוֹ הָעִבְרִים

וְיִגְזֹל עֲמִיתוֹ וּמְבַטֵּל עֵדוּתוֹ, וּמְנַדֵּד שְׁנָתוֹ מֵעֶרֶב עַד שְׁחָרִים

וְהַמּוֹאֵס בָּהֶם בַּל יֵשֵׁב עִמָּהֶם, נוֹטֵל חֶלְקֵיהֶם בְּגַן עֵדֶן שְׁמוּרִים"

לא לחינם יהודי בבל שרים את הפיוט הזה בפורים. רבינו יוסף חיים בשו"ת "רב פעלים" אומר שהערבים בעיראק היו קוראים ליום הפורים "עיד אל קימאר מאל אל יאהוד" (חג ההימורים של היהודים) מפני שיהודי עיראק היו מהמרים ביום הפורים (על אף שכל חכמי בגדאד אסרו את ההימור על ממון). לעניות דעתי, יהודי בבל שיחקו בקוביה ביום הפורים כהתרסה למעשהו של המן, ואף שהפיוט מקלל את המשחק בקוביה - מבחינתם מדובר במי שעשה את ההימור ושיחק בחיי היהודים – הלא הוא המן הרשע.

פיוט זה זכה גם לפארודיה משעשעת. אחד מחכמי ישראל הססגוניים ביותר – רבי יהודה אריה ממודינה שנולד במחצית השנייה של המאה השש-עשרה באיטליה, חיבר ספר נפלא בשם "סור מרע" אותו כתב בגיל שלוש עשרה. ספר זה כולו סובב-הולך על היתר ההימורים והשחוק. לרבי יהודה אריה ממודנה היתה נפש עצובה מאוד והוא ניסה לשמח את עצמו בהימורים ובכל מיני ענייני שחוק. בספר זה הוא שם דו-שיח בין אלדד לבין מידד, כאשר אלדד הוא בחור צדיק, תלמיד חכמים שלומד בישיבה, ומידד הוא בחור המתמודד עם החיים שבחוץ ומחפש גם את השחוק. בפרק ה' של הספר, בא אלדד ומוכיח את מידד על דבקותו בהימורים ובמשחקים, והוא מראה לפניו שיר שהוא לגנאי ולביזיון נגד הצחקנים: "ומה תאמר על שיר יפה אף נעים ראתה עיני נגד הצחקנים, מעשה ידי אחד מהגאונים, מספר את כל רעתם, שמענו!" - ואז הוא מקריא למידד את הפיוט "המשחק בקוביה" שלפנינו. לאחר מכן, משיב מידד לאלדד שמי שכתב את השיר הזה אינו יודע מהו השחוק, אין לו חוש הומור או חוש אסתטי. ועל אף שייחסו את השיר הזה לאבן עזרא או לרבי דוד קמחי, אומר מידד, לא ייתכן שמי מהם כתבו – שכן לא ייתכן שאנשים גדולים כמותם שהיתה להם עצמם נטייה לשחוק יבזו את השחוק בפיוט זה. וכנגד הפיוט הזה, מידד מקריא לאלדד פיוט נגדי טוב ממנו במשקל ובחרוז:

"מצחק בקוביה מלאכתו נקייה, וכוסו רוויה בכף איש שערים

ואם טוב לקונו לאבד הונו, היות זה עוונו אמרי שקרים

יאבד ירוויח כסוחר ויצליח, וירגיל להניח למתוק מרורים

בלי זה בכל עיר גדול הון וצעיר, וצדיק כשעיר מדלג בהרים

ויראה ברכה בצחקו בסוכה, ובימי חנוכה בפסח ופורים

מאוד רע וגרוע מנדב לצרוע, וזונה ופרוע וגוזל אחרים

ואוכל בחיפזון ושטוף במזון, ועומד ברזון כעינוי בפורים

צחוק זה ודתו - גדולה מלאכתו, יחי איש בריתו בשמחה ושירים".

על אף ההומור הרב שיש בשיר, כמובן שהצדק נמצא עם החכמים שדיברו בגנות המהמר המפסיד לעצמו והמפסיד לאחרים. רבי יהודה אריה ממודנה היה זקוק לשחוק כדי לצאת מן המרה השחורה שדבקה בו, אך אנחנו יש לנו שמחה ב"ה מדברים אחרים.