פרק ג': עגלה אשת דוד

"וְאֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי דָויִד אֲשֶׁר נוֹלַד לוֹ בְּחֶבְרוֹן: הַבְּכוֹר - אַמְנֹן לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִית, שֵׁנִי - דָּנִיֵּאל לַאֲבִיגַיִל הכרמליתי... הַחֲמִישִׁי - שְׁפַטְיָה לַאֲבִיטָל, הַשִּׁשִּׁי - יִתְרְעָם לְעֶגְלָה אִשְׁתּוֹ" (דברי הימים א ג', א-ג). כל הנשים המוזכרות כאן לא נזכרות כנשותיו של דוד מלבד לְעֶגְלָה. יש שמפרשים שהמילה "אשתו" מוסבת על כל הנשים שהוזכרו קודם לכן, אך פשט המקרא מורה אחרת. ובכן, מדוע עגלה היא זכתה בתואר "אשתו"? ומיהי אותה אישה? רש"י אומר לנו בשם חכמים: "וכי היא בלבד אשתו? אלא, שפעתה כעגלה וילדתו, ושהיתה חביבה עליו כעגלה. ועוד, מפני חביבותה של מיכל קורא אותה אשתו". כאן נפל הלוט – עגלה זו מיכל בת שאול, ומפני חביבותה נזכרה רק בה המילה "אשתו". מיכל היתה האישה הראשונה של דוד, האהבה הראשונה שלו שאין לה תחליף. בספר שמואל קראנו על כך שמיכל ביזתה את דוד בליבה בראותה את דוד מרקד ומפזז לפני ארון ה' ועם הארץ ולאחר מכן אף יצאה לקראתו ושאלה אותו: "מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים?" (שמואל ב ו', כ). דוד הגיב בחריפות לדבריה ואמר: "וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי, וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ - עִמָּם אִכָּבֵדָה" (שם, כב). הכתוב שם מציין את עונשה של מיכל על דבריה: "וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ" (שם, כג) וחכמים נחלקו בדבר – האם לא נולד לה ילד כלל, או שמא נולד לה ילד קודם לכן ומאותו רגע ואילך לא נולדו לה ילדים נוספים? בפשטות, פרקנו מיישב את הספק ומורה כי לפני אותו מעשה נולד למיכל בן בעיר חברון, ואותו מעשה שבו ביזתה מיכל את דוד אירע בירושלים בזמן מאוחר יותר.

אפשר גם לומר שהכתוב מדגיש את היותה של מיכל אשתו של דוד על מנת להעביר מסר חשוב מבחינה פוליטית – שישנה אפשרות לאחד בין בית שאול לבין בית דוד. הלא היתה איבה גדולה בין בית שאול לבית דוד, ואנשי בית שאול חשו שלקחו מהם את ההגמוניה ורמסו את כבודם (זוכרים אנו את שמעי בן גרא ממשפחת שאול שקילל את דוד קללה נמרצת). בהדגשת העובדה שמיכל בת שאול היתה אשתו של דוד מעבירים לנו מסר: יש סיכוי לאחד את המלכויות. ברם, ילדהּ של מיכל – יתרעם – אינו ראוי למלכות. זאת מפני שרק מי שיורד אל העם – אפשר להרכיב אותו לראש עליהם. מי שראוי למלכות הוא מי שמסוגל לשמוח עם העם ושלא מבצר את עצמו במבצר השן. דוד ירד אל העם, ומנגד - מיכל נותרה משקיפה מרחוק בנעשה. בכך היא ממשיכה את דרכו של שאול אביה באחרית ימיו.