פרק ד': ואלה תולדות

הפרק המסיים את מגילת רות מספר לנו על אישים שונים, חלקם החמיצו את ההזדמנות שנקרתה בפניהם וחלקם גילו אחריות כלפיה. הבה נראה במה דברים אמורים.

בפרק הקודם, בועז אמר לרות שהוא מנוע מלפרוש את כנפו עליה מפני שיש גואל קרוב ממנו שקודם לו ויש לשאול אותו האם הוא מעוניין לגאול את רות. למחרת, בועז קם השכם בבוקר ומיד פועל בעניין: "וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם, וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז" (רות ד', א). בועז נמצא על השער – במקום בית הדין, והגואל נמצא "אחורי השער" וכאילו נחבא מפניו ("אחורי תרעא הוה קאי" בלשון חכמים בגמרא). בועז מיד קורא לו: "וַיֹּאמֶר: סוּרָה שְׁבָה פֹּה, פְּלֹנִי אַלְמֹנִי! וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב" (שם). לגואל אין שם והכתוב מכנה אותו "פלוני אלמוני". אלמוני מלשון אילם, כפי שאומרים חכמים במדרש: "אמר רבי שמואל בר נחמני: אילם היה בדברי תורה, שאמר: ראשונים [מחליון וכליון] לא מתו אלא בשביל שנטלו אותה [נשאו את רות], אני אלך ואטלה לי - שאני מערב פסול בבניי? ולא היה יודע שכבר נתחדשה הלכה: עמוני – ולא עמונית, מואבי ולא מואבית". בדרך כלל, מי שלא לוקח את האחריות הוא גם מי שלא רואה ולא שומע את החידוש. וכך, אותו פלוני אלמוני היה אילם מדברי תורה שנתחדשו באותו יום בבית המדרש ולא ידע שרות מותרת לבוא בקהל.

מי היה אותו פלוני אלמוני? חכמים (מדרש תנחומא) אומרים ששמו היה: "טוב" (ועל כך בועז אמר לרות: "אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב – יִגְאָל, וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ - וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי" (רות ג', יג)). שמו היה אמנם טוב, אך הוא פספס את מטרתו וזהותו - הוא לא עשה טוב. לכך, הוא הפך להיות סתמי, חסר שם. ישנם אפילו דרשנים קדמונים שאומרים ששמו היה: "יגאל" (לא פחות ולא יותר), כלומר – שמו הבהיר לכל מהי מטרתו העיקרית בחיים, אך הוא חטא לשמו ולא לקח אחריות בשעת האמת.

בסוף הפרק, מופיעה השושלת שמובילה לדוד המלך. מדובר באנשים ששמם מגלה עליהם שהם בעלי אחריות, למשל: פֶּרֶץ בן יהודה ותמר - שכבר בלידתו פרץ ראשון לפני אחיו. תמר עצמה לקחה אחריות להקים שם לבעליה הראשונים שמתו. נַחְשׁוֹן בן עמינדב - שקפץ ראשון לים סוף קודם שנעשה הנס ונקרע הים, בֹּעַז – שהיה בו עוז, נשא את רות בגיל שמונים, בא עליה ונפטר לאחר מכן. בועז גילה באחרית ימיו את שמו, סיים את התיקון שלו (כפי שאומרים המקובלים) והוא יכול ללכת לעולם שכולו טוב. אלו אנשים שיש להם גדלות, הם מזהים את המקום והזמן בהם הם נדרשים לגלות אחריות - ומממשים אותה.

המקרא קורא ל"שושלת" בשם אחר, "תולדות": "וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן..." (רות ד', יח). המדרש אומר כי שלוש עשרה פעמים במקרא מופיעה המילה "תולדות", אך רק בשני מקומות היא מופיעה בכתיב מלא – בפעם הראשונה ובפעם האחרונה. מניטו, הרב לאון יהודה אשכנזי, פיתח את הנקודה הזו ביותר והסביר שאין זהות בין "תולדות" ל"היסטוריה". ההיסטוריה סוקרת תופעות והתרחשויות שארעו לאורך שרשרת הדורות, ואילו התורה המדברת על התולדות עוסקת בעיקר בהתפתחות של הזהות האנושית דרך בחירותיה (בטעויות שארעו בזהות הזו ובהצלחות). התורה אינה עוסקת במדע או בהיסטוריה אלא בוחנת מבחינה מוסרית האם האנושות צועדת או חלילה סוטה מהמסלול שבו היא צריכה ללכת כדי שיוולד האדם השלם, אדם שיהיה מסוגל להיות "אח" – מי שיאחד את האנושות ויצעיד אותנו קדימה מבחינה מוסרית. המילה "תולדות" באה לומר שצריך לברר את האנושות עד שבסופו של דבר יוולד אותו אדם. וכך, בהופעה הראשונה של המילה "תולדות", נאמר: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמים" (בראשית ב', ד), ובפעם האחרונה שמופיעה המילה במקרא נאמר: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ: פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן... וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד" (רות ד', יח- כב). דוד המלך הוא שמוליד את השושלת המשיחית, אז חלו השינויים העיקריים בזהות האנושית – החל מאדם הראשון, דרך נח, שם, עבר, אברהם, יצחק, יעקב ויהודה. לא בכדי, שמו של בן דוד שמלך אחריו הוא "שלמה" - מלשון שלמות. משיח בן דוד הוא שיצעיד את האנושות לקראת שלמות, אנושות שכולה חיה באחווה והאדם שבה יהפוך להיות בן האדם כפי שעלה במחשבת הבורא בראשונה.