פרק ד': ויקשרו כולם יחדיו לבוא להלחם בירושלים

בפרק ד', לאחר שהחומה נקשרה עד חציה, לב העם היה נכון לעשות וכולם היו מצויים באחדות לאומית מתוך הבנייה, צרי יהודה ובנימין לא שקטו על השמרים וניסו להשיג אחדות משלהם על מנת להחריב את חומות ירושלים: "וַיְהִי כַאֲשֶׁר שָׁמַע סַנְבַלַּט וְטוֹבִיָּה וְהָעַרְבִים וְהָעַמֹּנִים וְהָאַשְׁדּוֹדִים כִּי עָלְתָה אֲרוּכָה לְחֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם כִּי הֵחֵלּוּ הַפְּרֻצִים לְהִסָּתֵם וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד, וַיִּקְשְׁרוּ כֻלָּם יַחְדָּו לָבוֹא לְהִלָּחֵם בִּירוּשָׁלִָם" (נחמיה ד', א-ב). חומות ירושלים הן אבנים שיש להן לבבות, לכך מתייחסים אליהן כאל דבר חי ומייחסים להן תארים השייכים לבני אדם – כארוכה ומרפא.

מיהם האויבים המוזכרים כאן? סנבלט הוא שומרוני מן הצפון, אותו צפון שעליו כבר ניבא ירמיה "מצפון תפתח הרעה", טוביה היה עמוני כפי שראינו בפרק ג', הערבים מגיעים מדרום, העמונים – ממזרח, והאשדודים – ממערב. כל אלו נקבצים יחד להחריב את ירושלים, והכתוב מדגיש עד כמה הם היו מאוחדים במטרה זו: "וַיִּקְשְׁרוּ כֻלָּם יַחְדָּו" (שם).

ובינתיים, המצב בירושלים אינו אידיאלי: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה: כָּשַׁל כֹּחַ הַסַּבָּל וְהֶעָפָר הַרְבֵּה, וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לִבְנוֹת בַּחוֹמָה" (שם, ד) – היד כבדה מלעבוד והמלאכה רבה. לעומת זאת, הצרים אינם אומרים נואש וכלל לא עייפים: "וַיֹּאמְרוּ צָרֵינוּ לֹא יֵדְעוּ וְלֹא יִרְאוּ עַד אֲשֶׁר נָבוֹא אֶל תּוֹכָם וַהֲרַגְנוּם, וְהִשְׁבַּתְנוּ אֶת הַמְּלָאכָה" (שם, ה). מה יכול לחזק את יהודה במצבם? כאן מגיע התמריץ ממקום בלתי צפוי: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּאוּ הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים אֶצְלָם, וַיֹּאמְרוּ לָנוּ עֶשֶׂר פְּעָמִים: מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר תָּשׁוּבוּ עָלֵינוּ" (שם, ו). מבאר לנו רש"י שאותם יהודים הם בכלל מתבוללים הגרים אצל אויבי היהודים, והם באים עם צבא האויב להלחם כביכול באחיהם הבונים את חומות ירושלים. אלא, שהם פעלו בערמה, התרו באחיהם היהודים עשר פעמים ואמרו להם שלא יישארו לבדם במקומות הבנייה, אלא "יהיו זהירים להיות נאספים עד אשר תשובו עלינו להלחם בנו". האחדות שפעל נחמיה בתוך העם היושב בציון, השפיעה אפילו על היהודים שאינם גרים בירושלים – והם שעשו בערמה וגילו את אוזניהם של אחיהם על מזימת הצרים. יוצא לפי דברי רש"י כאן, שהאחדות ונתינת הלב עוררה גם את היהודים המתבוללים להשתתף בצרת אחיהם ולעזרם. יש שמסבירים בדיוק הפוך מרש"י ואומרים שהיהודים הגרים אצל הגויים הצטרפו אליהם כגיס חמישי כדי לערער את הביטחון בצדקת הדרך של אנשי יהודה הבונים את חומות ירושלים. הם באים ובהסברה ארוכה שחוזרת ונשנית עשר פעמים הם מבקשים מיושבי ירושלים לנטוש את הרעיון הציוני ולהצטרף אליהם ("אֲשֶׁר תָּשׁוּבוּ עָלֵינוּ"). המזל היה שאנשי ירושלים היו כל כך מאוחדים שהם לא שמו לבם ולא שמו את אוזניהם לשמוע את קול דברי הבלע הללו שאחיהם המתבוללים אמרו. בסופו של דבר, דרכם של המתבוללים הללו היתה לאבדון – לא נותר מהם דבר, ואילו חומות ירושלים המשיכו להתקיים.