פרק ד': יעבץ

בפרק ד' מופיעים שמות משונים וחריגים ממשפחות יהודה ושמעון. לדוגמא: קוץ, אַשְׁחוּר, הַצְלֶלְפּוֹנִי, ועוד. בין שלל השמות הללו מופיע יעבץ, עליו נאמר: "וַיְהִי יַעְבֵּץ נִכְבָּד מֵאֶחָיו וְאִמּוֹ קָרְאָה שְׁמוֹ יַעְבֵּץ לֵאמֹר כִּי יָלַדְתִּי בְּעֹצֶב" (דברי הימים א ד', ט). בעל המצודות דוד אמנם מבאר שאימו קראה לו בהיפוך אותיות מעצב, וכאילו תאמר שיהפך העצב לשמחה – אך סוף כל סוף פשט שמו מורה על דבר-מה עצוב המסמל את העצב שחוותה אימו בעת לידתו. מה שמעניין הוא שהאישיות של יעבץ בכלל לא נמצאת במקום הזה. אדרבה, יעבץ מתפלל לצאת מן העצבות: "וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אִם בָּרֵךְ תְּבָרֲכֵנִי, וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי, וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי, וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה, לְבִלְתִּי עָצְבִּי - וַיָּבֵא אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל" (שם, י). במדרש נאמר: "כי מראש דברי הימים – "אדם, שת, אנוש" עד "ויהי יעבץ" אין אתה מוצא שם כבוד [לא הוזכר הכבוד באף דמות עד יעבץ], וכשאתה מגיע ליעבץ, כתיב: ויהי יעבץ נכבד מאחיו. לפי שעסק בתורה – כבוד חכמים ינחלו". ועוד אומר המדרש (תנא דבי אליהו): "יעבץ איש טוב וכשר ואיש אמת וחסיד ויושב ודורש בתורה, שנאמר: ויקרא יעבץ וכו'".

אם כן, יעבץ הוא איש טוב וכשר שלומד ומלמד תורה. אך מי היה אותו האיש? חכמים בגמרא (תמורה טז.) מגלים לנו את שמו: "תנא: הוא עתניאל הוא יעבץ. ומה שמו? יהודה אחי שמעון שמו. עתניאל – שענאו אל, יעבץ – שיעץ וריבץ תורה בישראל. ומנא לן שענאו אל? דכתיב: ויקרא יעבץ וכו'". הגמרא מפרטת לנו מה בדיוק היו בקשותיו של יעבץ: "אִם בָּרֵךְ תְּבָרֲכֵנִי – בתורה, וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי – בתלמידים, וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי – שלא ישתכח תלמודי מליבי, וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה – שיזדמנו לי רעים כמותי, לְבִלְתִּי עָצְבִּי – שלא ישגבני יצר הרע מלשנות. אם אתה עושה כך – מוטב, ואם לאו – הריני הולך לנסיסי לשאול [בדכאוני לקברי]. מיד – "וַיָּבֵא אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל"... זו משנת רבי נתן". יעבץ יודע ששמו ניתן לו מתוך עצבותה של אימו. הוא רוצה לצאת מן המצב הטבעי הזה ולכך הוא מתפלל לה' שיברך אותו בתורה – שהיא משמחת את לב האדם ומחכימה אותו. הוא מבקש ריבוי של תלמידים – שאף בהם יש שמחה רבה עבור רבם. כמו כן, הוא מבקש רעים שיעסקו בתורה והחכמה תמלא את יומם, ושהם יהיו "כמותו" – לא קטנים ממנו וישתרר עליהם, ולא גדולים ממנו ויהיה כעבד נרצע לפניהם. על כל אלה הוא מבקש שיצר הרע לא יתגבר עליו ומתוך כך העצבות תשלוט בו עד שילך לקברו בדכאון. ממשיכה הגמרא ואומרת: "רבי יהודה הנשיא אומר: אם ברך תברכני - בפריה ורביה, והרבית את גבולי - בבנים ובבנות, והיתה ידך עמדי - במשא ובמתן, ועשית מרעתי - שלא יהא בי מיחוש ראש ומיחוש אזנים ומיחוש עינים, לבלתי עצבי - שלא ישגבני יצה"ר מלשנות. אם אתה עושה כן – מוטב, ואם לאו הריני הולך בנסיסי לשאול. ויבא לו אלהים את אשר שאל". רבי יהודה הנשיא מדבר מתוך עולמו שלו – עולם של אדם עשיר ביותר שבאו עליו הרבה מיחושים וכאבים. הוא רואה את עצמו כיעבץ – שהרי גם הוא יעץ וריבץ תורה בישראל, ולכך הוא מפרש את תפילתו של יעבץ דרך העיניים שלו ומבקש ברכה ומנוחה בעולם הגשמי ואז ממילא הוא יוכל גם לעסוק בתורה ובחכמה.

כך או כך, יעבץ קיבל את שמו מאימו - אך הוא לא לוקח את שמו כדבר כגזרת שמיים אלא פועל ל"שינוי שמו" – מיעבץ הקרוי על שם עצבון וחדלון ליעבץ הקרוי על שם שיעץ וריבה תורה בישראל. לכל אדם יש שם – והוא יכול לפרש את שמו לטוב על ידי פעולותיו הטובות.