פרק ה': ויאמרו כל הקהל אמן, ויהללו את ה'

לאחר שנחמיה גילה את האחדות, בפרק ה' הוא מגלה גם את האחווה. ה"מדינה" הוקמה, הבנייה הסתיימה, אך יש פער מעמדות גדול בעם, ונחמיה נקרא לתקן את המצב החברתי בהקדם: "וַתְּהִי צַעֲקַת הָעָם וּנְשֵׁיהֶם גְּדוֹלָה אֶל אֲחֵיהֶם הַיְּהוּדִים" (נחמיה ה', א). הצעקה היא גדולה ובעלת כמה קולות; יש מהעם שאומרים שבניהם ובנותיהם ממשוכנים בריבית כדי שיוכלו לאכול כדי מחייתם ולהתקיים, ויש אומרים שכרמיהם ממשוכנים כדי שיוכלו להתקיים, ויש אומרים שהם לוו כסף למידת המלך על מנת לשלם את המס עבור שדותיהם וכרמיהם. עיקר טענתם היא: "וְעַתָּה כִּבְשַׂר אַחֵינוּ - בְּשָׂרֵנוּ, כִּבְנֵיהֶם - בָּנֵינוּ, וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כֹבְשִׁים אֶת בָּנֵינוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ לַעֲבָדִים, וְיֵשׁ מִבְּנֹתֵינוּ נִכְבָּשׁוֹת וְאֵין לְאֵל יָדֵנוּ, וּשְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ לַאֲחֵרִים" (שם, ה). נחמיה קשוב לקולות הללו, הוא כועס מאוד, ליבו נמלך עליו והוא רב עם עשירי העם ומדבר איתם דברי מוסר קשים לעיני כל: "מַשָּׁא אִישׁ בְּאָחִיו אַתֶּם נֹשִׁאים?! וָאֶתֵּן עֲלֵיהֶם קְהִלָּה גְדוֹלָה" (שם, ז). הוא אומר להם שבימי הגלות כולם נהגו באחווה איש עם רעהו ואף פדו מידי הגויים את מי שנמכר לעבד, ועכשיו - לא כל שכן שכך צריך לנהוג? העשירים שומעים את דבריו אך אינם מגיבים: "וַיַּחֲרִישׁוּ וְלֹא מָצְאוּ דָּבָר" (שם, ח). נחמיה מציע להם הצעה שתכלול גם אותו עצמו: "וְגַם אֲנִי אַחַי וּנְעָרַי נֹשִׁים בָּהֶם כֶּסֶף וְדָגָן נַעַזְבָה נָּא אֶת הַמַּשָּׁא הַזֶּה. הָשִׁיבוּ נָא לָהֶם כְּהַיּוֹם שְׂדֹתֵיהֶם כַּרְמֵיהֶם זֵיתֵיהֶם וּבָתֵּיהֶם וּמְאַת הַכֶּסֶף וְהַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר אֲשֶׁר אַתֶּם נֹשִׁים בָּהֶם" (שם, י-יא). העשירים מקבלים את הצעתו, ואז נחמיה עושה מעשה סמלי המזכיר לנו את התשליך שאנו עושים בראש השנה כאשר הוא מנער את חוצנו (כיסו, דש בגדו) ואומר: "כָּכָה יְנַעֵר הָאֱלֹהִים אֶת כָּל הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִבֵּיתוֹ וּמִיגִיעוֹ וְכָכָה יִהְיֶה נָעוּר וָרֵק" (שם, יג). הקהל מקבל את דברו ומוסיף דברי הלל לה': "וַיֹּאמְרוּ כָל הַקָּהָל אָמֵן, וַיְהַלְלוּ אֶת ה' וַיַּעַשׂ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה" (שם). מה מקומו של ההילול כאן לאחר קבלת דברי נחמיה על ידי העם? נראה שהעם נהג כאן כדברי דוד המלך שאמר: "אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ ה', לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה וּלְסַפֵּר כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ" (תהילים כ"ו, ו-ז), כלומר - קודם השמעת ההודאה והשבח לה' על האדם להיות נקי. וכך, לאחר שהעם קיבל על עצמו להיות נקי מעושק הדלים - הוא ראוי להיות זה שמהלל את ה'.

מפסוק י"ד ואילך, נחמיה עובר לדבר על עצמו. הוא מעיד על עצמו כי תמיד נהג ביושר ולא לקח מס או טובות הנאה מפשוטי העם, בניגוד לפַּחוֹת שקדמו לו. הוא מסיים את עדות זו במילים: "זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עַל הָעָם הַזֶּה" (נחמיה ה', יט). במילים אחרות, הוא לא מבקש קרדיט מהעם אלא מאלוהים. האם תביעה זו זכתה למענה חיובי? התשובה לכך מורכבת. חכמים בגמרא (סנהדרין צג:) שאלו מדוע נחמיה לא זכה לקבל ספר על שמו? (אצל רבותינו, ספר נחמיה נחשב להמשכו של ספר עזרא). משיבה הגמרא: "אמר רבי ירמיה בר אבא: מפני שהחזיק טובה לעצמו, שנאמר (נחמיה ה', יט) "זכרה לי אלהי לטובה". דוד נמי מימר אמר [והרי גם דוד אמר]: "זכרני ה' ברצון עמך פקדני בישועתך"! (תהלים קו, ד) דוד רחמי הוא דקבעי [דוד רק התפלל על כך ולא דרש זאת]". המקובלים מגלים לנו כי יש לדייק זאת מכך שנחמיה השתמש בשם אלוהים של מידת הדין [ולכך בקשתו נחשבת כתביעה לצדק מאת הקב"ה] ואילו דוד השתמש בשם הוי"ה של מידת הרחמים [ובקשתו נחשבת לתפילה]. בכל אופן, הגמרא לא מסתפקת בתשובה זו ומביאה תשובה נוספת: "רב יוסף אמר: מפני שסיפר בגנותן של ראשונים, שנאמר: "והפחות הראשונים אשר לפני הכבידו על העם ויקחו מהם בלחם ויין אחד כסף שקלים ארבעים וגו'"(נחמיה ה', טו)". כלומר, חכמים מצאו פסול בכך שנחמיה התכבד בקלונם של אחרים (ובתוכם דניאל) ובשל כך לא נקרא הספר על שמו. במרוצת הדורות הוחזר הקרדיט לנחמיה והספר אכן נקרא על שמו, ואפשר שנתכפר לו הדבר בכך שהיתה תקופה שהספר לא נקרא על שמו.