פרק ה': חכמי בבל וחכמי ארץ ישראל

בפרק ה', הנביא זכריה מספר לנו על האיפה - הקללה, הדבר הדחוי שנדחה מארץ ישראל ויורד לשנער (בבל). ישנו מתח מימי הבית השני, והייתי מעז לומר - עד לתקופה האחרונה, בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל. זוכר אני שבנעוריי הייתי קורא בתלמוד הבבלי על כל מיני מתחים בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל, ושאלתי את סבי: מי אנחנו, בבלים או ירושלמים? וסבי השיב לי: כאשר אתה קורא דברים טובים על חכמי בבל, תאמר: מהם אני. וכאשר הדברים הטובים מוטים כלפי חכמי ישראל, תאמר: מהם אני. מנקודת מוצא זו, אני משוחרר יותר כאשר אני מביא לפניכם את הדברים הבאים מתוך התלמוד (סנהדרין כד.):

הגמרא מתייחסת לשלושה מקורות בספר זכריה. בפרק י"א, הנביא זכריה מתייחס לשני מקלות: נועם וחובלים. אומרת הגמרא: "מקל" מסמל את שבט ההנהגה, כאשר השבט שנקרא חובלים הוא של חכמי בבל, "המחבלים זה לזה בהלכה", ואילו השבט שנקרא נועם - הוא של תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה. בהמשך, מתייחסת הגמרא לפרק ד' בספר זכריה, שם קראנו על שני בני היצהר - שני ענפי הזית העומדים על המנורה. והגמרא אומרת שענפי הזית מסמלים את חכמי ארץ ישראל וחכמי בבל, כאשר חכמי בבל דומים לזית מר, קשוח, שאינו בשל, ואילו חכמי ארץ ישראל דומים לשמן, נעימים זה לזה בהלכה, מנעימים ומחליקים זה לזה.

ממשיכה הגמרא ומביאה פסוקים מפרקנו: "וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם וְלָהֵנָּה כְנָפַיִם כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה וַתִּשֶּׂאנָה אֶת הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם. וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי: אָנָה הֵמָּה מוֹלִכוֹת אֶת הָאֵיפָה? וַיֹּאמֶר אֵלַי: לִבְנוֹת לָהֿ בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וְהוּכַן וְהֻנִּיחָה שָּׁם עַל מְכֻנָתָהּ" (זכריה ה', ט-יא). מבארת הגמרא מיהן אותן שתי נשים: "אמר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל". וכך מבאר רש"י בפרקנו: "וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם - זה לשון גסות הרוח, כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה - זו חנופה". מבחינה מסויימת - קשה הדבר, שכן שתי מידות אלו - הגאווה והחנופה - הן הופכיות, שהרי אדם הרוצה להחניף לחברו אינו מראה גאווה כלפי חוץ, אלא להפך - ענווה מזויפת. וגם בכיוון השני - מי שהוא מתגאה, אינו מחניף לאיש. על כך אומר המהרש"א, שיש הבדל בין השמים לבין הארץ. בארץ - אנשים מסתדרים עם החנפים אך לא עם הגאוותנים, ואילו בשמים קיימת הגאווה ומה ששנוא שם ביותר הוא החנופה, שהרי "ארבע כיתות אינן מקבלות פני שכינה" (סוטה מב.) ואחת מהן היא כת החנפים, שנאמר: "כי לא לפניו חנף יבוא" (איוב י"ג, טז). אם כן, כאשר רואה הנביא זכריה את האיפה (הקללה) שנישאת על ידי שתי המידות הרעות הללו - גאווה וחנופה, הוא רואה שהן נמצאות בין השמים ובין הארץ - שהרי אין לשתיהן מקום יחד לא בשמים ולא בארץ. כאשר שואל הנביא: היכן תתכן מציאות ששתיהן יהיו יחד? התשובה של מלאך ה' היא: בארץ שנער, בבבל. רוצה לומר: שתי המידות הללו מקבלות מקום אצל תלמידי חכמים שבבל. זו אמירה לא פשוטה של המהרש"א, שבתלמידי חכמים שבבל יש כמין גסות הרוח (שהרי הם "מחבלים זה לזה בהלכה"), ובמילי דעלמא (בתוכחה לעם הארץ) הם לא היו מוכיחים (מעין מחניפים לפניהם). נמצאנו למדים שתורה של גלות, יכולה שתדבק בה גסות הרוח וחנופה. עלינו לזכור שתורתנו היא תורת ארץ ישראל, וככזו - היא צריכה להיות נקיה מחנופה ומגסות הרוח, ומלאה בהכלה וקבלה של דעת האחר, וברוח שפלה.