פרק ה': פתחי לי אחותי, רעיתי, יונתי, תמתי – שראשי נמלא טל

בפרק ה' החל מפסוק ב' מופיע שיר אהבה שהוא גם מחזה: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק - פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי, שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה" (שיר השירים ה', ב). המקובלים שמו לנגד עיניהם את המילים: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר" והבחינו כי זהו המצב של האנושות כולה הנמצאת במעין גלות, שינה ומרחק מאלוהים, ובתוך השינה הזו יש משהו שעדיין ער, חש ומרגיש באופן מעורפל. רבי חיים ויטאל אומר שפסוק זה הוא חציו של שיר השירים והוא קורא לאדם להתעורר, לקום בחצות ליל ולחוש את ההוויה. לא בכדי כתב רבי יהודה הלוי בפיוט הפותח את הסליחות: "יָשֵׁן, אַל תֵּרָדַם" – השינה עדיין מורה על חיות ורגש, ואילו התרדמה מורה על ניתוק מעולם החושים.

זוהי הרגשתה של הרעייה, ואילו הדוד קורא: "פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי, שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה" (שם). הוא מכנה אותה כאן בארבעה כינויים חשובים: אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי. בעיניי, יש כאן מתכון לזוגיות בריאה וליחס נכון בין האוהבים: ראשית, היחס ביניהם צריך להיות של "אחותי" - יחס של איחוי, חיבור והשלמה. מניטו כבר העיר על כך שאברהם אבינו הוא הראשון במקרא שקרא לאשתו "אחותי", במה שמסמל עילוי מוסרי של הזוגיות מן הרמות שהיו עד לאותה שעה: זכר ונקבה, איש ואשה, אדם וחווה. שנית, היחס מתעלה לרמת "רעייתי" במה שמסמל את ראיית הזולת. כאשר כל צד רואה את הזולת וחפץ בטובתו, יש לו אפשרות להעניק לו. זהו שכלול של האיחוי לרעות. שלישית, היחס מתבסס ברמת "יונתי" המסמלת את הנאמנות, ולבסוף מגיעים לרמה הגבוהה ביותר של "תמתי" – המכירה בשלמות של הצד השני בפני עצמו, מבלי לכפות או לחפוץ בשינוי בו.

עוד בענין קריאתו של הדוד כאן - אחינו הספרדים נוהגים לומר קטע מתוך תיקוני הזוהר הנקרא פתיחת אליהו הנביא, ובסופה מככב פסוק זה. נביא את הדברים בתרגום ובתוספת ביאור קל:

"קם רבי שמעון, פתח ואמר: "לְךָ ה' הַגְדֻלָּה וְהַגְבוּרָּה" וגו'. עליונים שִּמְעו! אתם הישנים בחברון [שלושת האבות] והרועה הנאמן [משה רבינו] התעוררו משנתכם! "הָּקִּיצוּ וְרַנְנוּ שכְנֵי עָּפָּר" - אלו הצדיקים הללו שנאמר בהם "אֲנִּי יְשֵנָּה וְלִּבִּי עֵר" - ואין הם מתים ממש, ומפני זה נאמר בהם "הָּקִּיצוּ וְרַנְנוּ" וכו'. הרועה הנאמן, אתה והאבות - הקיצו ורננו להתעוררות השכינה הישנה בגלות, שעד עתה הצדיקים כולם טמונים וישנים בקבריהם. מיד הביאה השכינה שלושה קולות לרועה הנאמן ואמרה לו: קום הרועה הנאמן [משה רבינו], שעליך נאמר "קוֹל דוֹדִּי דוֹפֵק" כלפיי. בעזרת ארבע אותיות הוי"ה - תהיה אתה מעורר את השכינה מתרדמת הגלות ותאמר שהגיע הזמן לצאת ממנה, שכבר נאמר: "פִּתְחִּי לִּי אֲחתִּי רַעְיָּתִּי יוֹנָּתִּי תַמָּתִּי" - שהרי "תם עוונך בת ציון, לא יוסף להגלותך". ובהמשך נאמר: "שֶׁרּאשִּי נִּמְלָּא טָּל", מהו "נמלא טל"? זהו סימן שנתן הקב"ה לישראל שלא שכח את השכינה: את השכינה חשבת שמיום שנחרב בית המקדש עליתי לבֵיתִּי ונכנסתי לישובי? לא כך הוא, שלא אעלה כל זמן שאת בגלות, והרי לך סימן: "שֶׁרּאשִּי נִּמְלָּא טָּ"ל": מתוך אותיות יו"ד ה"א וא"ו ה"א המרכיבות את שם הויה, אות ה"א האחרונה מסמלת את השכינה בגלות, והאותיות יו"ד ה"א וא"ו העולות במילואן לחשבון ט"ל (בגימטריה) מסמלות את מה שהיה צריך לעלות למעלה ולא עלה – מפני שהקב"ה לא רצה לנתק ביניהם, אלא הוא השתמש בהם כצינור להעברת שפע (טל) מנביעת כל המקורות העליונים לשכינה הנמצאת בשינה ובגלות. מיד קם הרועה הנאמן והאבות הקדושים עמו. עד כאן רז היחוד". נמצאנו למדים שהקב"ה שראשו כביכול נמצא במרומי גבוהים אינו מנתק את עצמו מן הה"א האחרונה – אלא הוא ממשיך את טל הייחוד והחיות לעולמו.