פרק ו: הנבדל מטומאת גויי הארץ

בפרק ו', בנין המקדש שב להיות חוקי ומאושר על ידי המלך. כל זה קורה בחודש אדר ומתואר בכתוב בשפה הארמית. כשמגיע חודש ניסן וחג הפסח – הפסוקים חוזרים לדבר בעברית, בשפה הלאומית: "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי הַגּוֹלָה אֶת הַפָּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, כִּי הִטַּהֲרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם כְּאֶחָד כֻּלָּם טְהוֹרִים. וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח לְכָל בְּנֵי הַגּוֹלָה וְלַאֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְלָהֶם" (עזרא ו', יט-כ). לאחר מכן, הכתוב מתאר את אכילת הפסח באותה שנה שאליה הצטרפה קבוצה חדשה: "וַיֹּאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַשָּׁבִים מֵהַגּוֹלָה וְכֹל הַנִּבְדָּל מִטֻּמְאַת גּוֹיֵ הָאָרֶץ אֲלֵהֶם לִדְרֹשׁ לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בְּשִׂמְחָה, כִּי שִׂמְּחָם ה' וְהֵסֵב לֵב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עֲלֵיהֶם לְחַזֵּק יְדֵיהֶם בִּמְלֶאכֶת בֵּית הָאֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, כא-כב). חכמים בגמרא אומרים ש"כל הנבדל מטומאת הארץ" אלו גרים שבאו עם הגולים מחוצה לארץ וחגגו עימם את חג הפסח. יש מפרשים האומרים שלא מדובר בקבוצה נפרדת, אלא אלו היהודים עצמם שעלו מן הגולה ונחשבו לנבדלים מטומאת הארץ בעלותם ארצה מן הנכר. ברם, הפשט הוא שמדובר בגויי ארץ ישראל שנבדלו מטומאת הארץ (טומאת העבודה הזרה שהיתה בארץ) וחברו לעם ישראל. דבר מעניין הוא שבשונה ממה שקראנו בפרק ד', שם אמרו זרובבל וישוע ושאר ראשי אבות ישראל לצרי יהודה ובנימין: "לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינו" (עזרא ד', ג), כאן הם מצרפים את הנבדלים מטומאת גויי הארץ ומאפשרים להם לאכול עימם את קרבן הפסח, שהוא בעל סממן לאומי מובהק ועליו הזהירנו הכתוב: "כל ערל לא יאכל בו" (שמות יב). זו ראייה נוספת לכך שהאוניברסאליות מתאפשרת רק לאחר קבלת העצמאות וחיזוק המעמד הלאומי של בני הדור. עם ישראל יכול להרשות לעצמו לנופף בדגל האוניברסאליות רק כשהוא נמצא במצב של עוצמה ויכולת השפעה, ולא כאשר הוא מושפל ובזוי בגולה. בימי עזרא, לאחר שישראל קיבלו אישור בנייה מאומות העולם והם מספיק מחוזקים ובטוחים בעצמם – אז אפשר להם לצרף גם גויים לפסח. חג הפסח הלא הוא חג לאומי שהחמיץ את מטרתו האוניברסאלית; פסח הוא חג שהיה אמור להיות חג יציאת מצרים – ולא חג היציאה ממצרים, הוא היה אמור להיות חג היציאה של מצרים והעולם כולו ולא רק של בני ישראל. בסופו של דבר, מצרים לא יצאו מן המֵצרים שלהם והעולם לא הפך לחופשי ממש כשנגאלנו ממצרים. אנחנו אמנם יצאנו ממצרים, אך אנו מזכירים לעצמנו בכל יום דרך עשיית המצוות שהן "זכר ליציאת מצרים" – שהיציאה הזו לא הושלמה ויש צורך להוציא את העולם כולו לחירות ולגאולה. כיום, כאשר אנו חוגגים שבעים שנה למדינתנו החזקה והמבוססת, הגיעה השעה שנוכל לצרף לחגיגת החירות את כל מי שרוצה לדרוש כמונו לאלוהי ישראל.