פרק ז': האבכה בחודש החמישי?

בפרק ז', אנשי הגולה שבבל שולחים שאלה: האם גם לאחר בנין הבית השני עליהם להמשיך לצום ולהתענות בתשעה באב, כפי שעשו עד כה בימי חרבן הבית הראשון? "הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?" (זכריה ז', ג). רבינו דון יצחק אברבנאל מסביר שהשאלה נבעה מתוך תפיסה שלא מסתפקת בבנין הבית השני, אנשי בבל לא חשו שהם נמצאים ב"גאולה" כלל וכלל - והיו להם כמה וכמה טעמים שלא להחשיב את הפקידה שפקד ה' את ישראל:

1. לא ירדה שכינה בבית שני.

2. הישיבה בארץ לא תאריך ימים שכן יש אויבים רבים סביב לה.

3. אין עדיין קיבוץ גלויות - לא כל גולי בבל עלו וכן ועשרת השבטים עדיין בגלות.

4. הארץ לא נתנה את פירותיה כמו שצריך - סימן שאין בה השגחה אלוהית תמידית.

5. ראו שהכותיים מחזיקים בחלק גדול של ארץ ישראל והיא אינה שלימה ביד ישראל.

6. אין מלכות אמיתית - שהרי מלכי בית דוד אינם יושבים על כסאם (והמנהיג זרובבל עוד עתיד לחזור לבבל)

בשל טעמים אלו העדיפו אנשי בבל לשבת בבבל ולא לעלות אל ארץ ישראל, והיו מרפים בכך את המחזיקים בבנין הבית. לכך אמר הקב"ה לזכריה, שיאמר להם שהצער וההספד אינו הכרחי לעניינם, כי אם הטבת המעשים וקיום המצוות. במילים אחרות, במקום לשאול האם עליהם לצום או לא, אנשי בבל צריכים לשאול את עצמם מה עליהם לעשות בשביל המדינה - להטבת מצבה המוסרי והחומרי. ואמנם, אף לשאלת הצומות יתייחס הנביא בהמשך דבריו באמרו: "צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח', יט) - אך תוקף תשובתו מופיע בפרקנו.

אנו יודעים, שבתקופה האחרונה שבה שבנו לציון, היו רבנים - ואני מזדהה עם דבריהם - שהבינו שצריך להפחית במקצת מהאבל שבו היינו נתונים. חכמים אלו סברו כי אמנם טרם הגענו לתחנה האחרונה, לציון המבשרת תורה ושלום לעולם כולו, אך אין להתכחש לגאולה ולתהליך שבו אנו נמצאים. רבי יוסף משאש, מגדולי הפוסקים במאה העשרים, שנולד וגדל במקנס שבמרוקו, אח"כ היה רב בתלמסן שבאלג'יר ולבסוף היה רב של חיפה, ביום תשעה באב היה אומר את הקינות בקיצור נמרץ - מכל קינה אמר את הבית הראשון והאחרון בלבד, וסיים ברבע מהזמן הרגיל. כששאלו אותו תלמידיו לפשר הדבר, אמר: הגענו לארץ ישראל, מספיק - לא צריך לבכות יותר מדי. הרב חיים דוד הלוי, יליד ירושלים, שהיה רבה של תל אביב, כאשר קרא את תפילת "נחם" שמוסיפים לתפילת שמונה עשרה ביום תשעה באב, ובה אומרים על ירושלים שהיא עיר חרבה ובזויה, "מבלי בניה היא יושבת", והוא מכיר היטב את ירושלים ויודע שהיא אינה חרבה בזויה אלא הולכת ונבנית, והרגיש צורך לשנות את הענין. גם אני הקטן מרגיש את הצרימה שיש במנהגי האבלות בימי ספירת העומר. עד יום ל"ג לעומר, אנו מתאבלים על תלמידי רבי עקיבא שמתו באותה התקופה כאשר ביקשו להקים את המדינה היהודית בימי בר כוכבא. בשנת התש"ח, באותם ימים של ספירת העומר - הקב"ה נתן כח לעם ישראל להקים את המדינה היהודית ולהצליח במקום בו תלמידי רבי עקיבא כשלו. האם נמשיך לבכות ולהנזר כפי שעשינו בגלות לזכר תלמידי רבי עקיבא, או שנודה ונהלל לקב"ה על שנתן כח בידינו של מדינת ישראל?