פרק ז': שובי שובי השולמית

פרק ז' פותח בשיר מחול: "שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית, שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ" (שיר השירים ז', א). יש כאן שתי קבוצות של מחול העומדות זו מול זו, ובאמצע עומדת שולמית שצריכה לרקוד. שתי הקבוצות מעודדות אותה ואומרות לה: רקדי, רקדי! והיא עונה להן: "מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם?" (שם) – כאשר המילה "מה" יכולה להתפרש כמילת שלילה (כמו בערבית), השולמית מסרבת לשתף עימן פעולה ולהתאים את עצמה בריקוד שלה אליהן. הריקוד שלה מיועד לאהוב שלה ולא אליהן.

בנמשל, אפשר להסביר שכל אחת מהאומות עומדת במקום שלה, מתבצרת ורוקדת את הריקוד שלה, ומבקשות האומות מכנסת ישראל שתרקוד לפניהן ותתאים את סולם הערכים שלה לזה שלהן. כנסת ישראל מסרבת ומשיבה להן שסולם הערכים שלה הוא כלפי דודה בלבד. וכבר רמז לכך המדרש (מדרש רבה במדבר פרשה ב פסקה ד): "אומרים אומות העולם לישראל: עד מתי אתם מתים ונהרגים על אלוהיכם ומשלמים לו? כמו שנאמר: כי עליך הורגנו כל היום. הדבקו לנו, בואו אצלנו ואנו עושין אתכם שלטונים, הגמונים, דוכסים, איפרכין (יוונית: ראש עיר או מושל מחוז) אסטרטליטין (שר צבא)... וישראל אומרים: מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם? מה גדולה אתם נותנים לנו, שמא "כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם"? שמא יכולים אתם לעשות לנו כגדולה שעשה האלוהים במדבר? דגל מחנה יהודה, דגל מחנה ראובן, דגל מחנה דן, דגל מחנה אפרים - יכולים אתם לעשות לנו כך? מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית? מה גדולה אתם נותנים לנו, שמא "כמחולת המחניים" - שמא יכולים אתם ליתן לנו כגדולה שעשה לנו האלוהים במדבר שהיינו חוטאים והוא מוחל לנו...". במילים אחרות, האומות אומרות לכנסת ישראל: בואי תרקדי, אנו ניתן לך במה וכולם יחזו בך. משיבה להם כנסת ישראל: אין בדבריכם כדי לפתות אותי, כבר הייתי בבמה גדולה מזו – הייתי במסע במדבר עם אלוהים.

רש"י, שחווה את רדיפות הנוצרים באירופה, מזכיר את דברי המדרש הזה בשפתו ואומר: "שובי שובי - אומרים אלי: שובי שובי מאחר המקום, השולמית – השלימה באמונתך עימו. שובי אלינו ונחזה בך – נציב ממך נציבים ושלטונים... דבר אחר: ונחזה בך: נתבונן אלייך, מה גדולה ניתן לך? והיא אומרת: מה תחזו בשולמית? מה גדולה אתם יכולים לפסוק לי שתהא שווה לגדולתי? אפילו לגדולת דגלי מחולות מחנות המדבר". גם רש"י לוקח אותנו למסעות המדבר, כי הוא נמצא בתקופה שבה עם ישראל שרוי במדבר הגלות, וכנסת ישראל אומרת בדורו: מוטב לי להיות במדבר סיני בדגלי המחניים מאשר להיות במדבר הגלות ולקבל את ה"כבוד" מאומות העולם.

שני דורות לאחר מכן, כתב הרמב"ם באגרת תימן בזמן שהמוסלמים בקשו להעביר את היהודים על דתם, שדבר זה היה בכל הדורות: "וכבר דימה שלמה עליו השלום את האומה לאישה יפה תמימת תואר בלי מום באמרו: כולך יפה רעייתי ומום אין בך. ודימה אלו אנשי הדתות והאמונות אשר ירצו למושכה אליהם ולהשיבה אל אמונתם בזונים המסיתים את הנשים הנקיות להשיג מהן זימה. כן אלו יסיתונו וישתדלו להשיבנו אליהם – אולי נחזיק בדתם ונאמין בדעותם. ואחר כך, ענה בחכמתו בלשון האומה, כאילו היא תאמר לאשר ירצו להסיתה ולהגדיל אמונתם בעיניה: למה תחזיקו בי, התוכלו להחזיק אלי כשמחת המחניים? רצונו לומר, שהיא תטען עליהם ותאמר להם: המציאו לי כמעמד הר סיני אשר היה בו מחנה ישראל ומחנה אלוהים זה לעומת זה – ואשוב לדעתכם. והוא אמרו על צד המשל: שובי שובי השולמית, שובי שובי ונחזה בך, מה תחזו בשולמית כמחולת המחניים. ועניין שולמית – שלימה ומעולה, ומחולת המחניים – שמחת מעמד הר סיני אשר היה בו מחנה ישראל - כאמרו: "ויוצא משה את העם לקראת האלוהים מן המחנה", ומחנה אלוהים - כמו שביאר ואמר: "רכב אלוהים ריבותיים אלפי שנאן, ה' בם סיני בקודש"". תיאור זה של הרמב"ם נלקח כאמור מן המדרש. הרמב"ם מכיר את טענת האסלאם שמוחמד מבטל כל תורה שקדמה לו ועל כן הוא משיב אותנו למחולת המחניים הלא הוא מעמד מתן תורה בהר סיני שכמותו אף אחד לא יוכל לשחזר. ממשיך הרמב"ם ונותן לנו הוראה כיצד יש לקרוא את המציאות: "והסתכל חכמת המשל וסודותיו, שהוא כפל מילת "שובי" ארבע פעמים בזה הפסוק, רומז להיותנו מבוקשים לצאת מן הדת ולהתאחד בהם בכל אחת מארבע מלכויות אשר אנחנו היום באחרונה מהם".

בדורנו, כתב הרב אורי שרקי מאמר בשם "שירת האידיאות", בו הוא מוצא התאמה בין שיר השירים למאמרו של הרב קוק "למהלך האידאות בישראל". את פסוק "שובי שובי" הוא מבאר כפסוק המדבר על הסינתזה המיוחלת בין קדושת הכלל לבין קדושת הפרט כחלק מן התנועה של שיבת ישראל לארצו. לפי אבחנתו של הרב קוק, בבית ראשון היתה קדושת הכלל, אך חסרה בו קדושת הפרט והאדם הפרטי נרמס אל מול צרכי הכלל. לעומת זאת, בית שני היתה בו קדושת הפרט - אך חסרה בו קדושת הכלל (היו בו אנשים צדיקים, אך הכלל היה נגוע בשנאת חינם). לכך, בבית שלישי צריך לתקן את שני הקלקולים שהיו בבית ראשון ובבית שני, וכנגד שניהם נאמר: "שובי, שובי". בהמשך לקריאה כפולה זו, נאמר בסופו של הפרק: "לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים, נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ" (שיר השירים ז', יב-יג) – אלו פסוקים המתארים לנו את שיבת ציון בדורנו. הלא הציונות היא שהשיבה לארץ ישראל את עבודת האדמה ואת פירותיה, וגילתה לנו שאנו נמצאים בתקופת הגאולה. וכבר אמרו חכמים בגמרא (סנהדרין צח.): "אמר ר' אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר 'ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא'", ומפרש רש"י: "'מגולה מזה' - כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה - אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר". זכינו, אם כן, להיות בתקופה שבה אנו יכולים סוף-סוף לקרוא את שירת המחול של "שובי שובי השולמית" כשירה שמחה וחיובית.