פרק ח': דניאל נביא היה?

עד פרק ז' ראינו את דניאל כחכם ופותר חלומות. לעומת זאת, מפרק ז' ואילך אנו פוגשים את דניאל כחוזה חזיונות. נשאלת השאלה: האם דניאל היה נביא? על הפסוק: "וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל לְבַדִּי אֶת הַמַּרְאָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה אֲבָל חֲרָדָה גְדֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם וַיִּבְרְחוּ בְּהֵחָבֵא" (דניאל י', ו) שואלת הגמרא: מי אלו אותם האנשים שעליהם מעיד דניאל שלא ראו את המראה? משיבה הגמרא ואומרת שאלו הם: חגי, זכריה ומלאכי. הגמרא עורכת השוואה ביניהם ואומרת שהם עדיפים מדניאל מפני שהיו נביאים ואילו דניאל אינו נביא, ולעומת זאת דניאל עדיף מהם שראה את המראה לבדו והם לא ראו. אם כן, על פי פשט דברי הגמרא דניאל לא היה נביא. מצד שני, המעיין בפירושם של האבן עזרא, רס"ג וריה"ל לפסוק זה יראה בפירוש שלדעתם דניאל היה נביא. הכיצד?

הרמב"ם מסביר בספרו "מורה הנבוכים" שדניאל באמת לא היה נביא אך היתה לו רוח הקודש – מדרגה שהיא קודם הנבואה ופחותה ממנה: "וכן דניאל תמצאהו אומר בסתם שהם חלומות, ואפילו אחר ידיעתו מהם מה שידע – עדיין הוא קורא להם חלומות ולא נבואה. ולפיכך, הסכמת כל האומה לסדר ספר דניאל מספרי הכתובים ולא מן הנביאים". כלומר, ספר דניאל מופיע כמוהו כספר תהילים, וכספרי משלי, קהלת וכו' – שנכתבו ברוח הקודש אך לא בנבואה. ואכן, במדרש מצאנו שדניאל בעצמו מלין על הסתלקות הנבואה בדורו: "וָאֶשְׁמְעָה אֶחָד קָדוֹשׁ מְדַבֵּר וַיֹּאמֶר אֶחָד קָדוֹשׁ לַפַּלְמוֹנִי הַמְדַבֵּר: עַד מָתַי הֶחָזוֹן הַתָּמִיד וְהַפֶּשַׁע שֹׁמֵם, תֵּת וְקֹדֶשׁ וְצָבָא מִרְמָס?" (דניאל ז', יג). ועל כך אומר המדרש: "עד מתי הנבואה מסתלקת מישראל?".

כאשר גבריאל המלאך מסביר לדניאל את אשר ראה ואומר לו: "הָאַיִל אֲשֶׁר רָאִיתָ בַּעַל הַקְּרָנָיִם - מַלְכֵי מָדַי וּפָרָס, וְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר - מֶלֶךְ יָוָן, וְהַקֶּרֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בֵּין עֵינָיו - הוּא הַמֶּלֶךְ הָרִאשׁוֹן" (שם, כ-כא), אומרים חכמים במדרש: "מלך יוון הוא מלכות יוון... ועמד גיבור ומשל ממשל רב, מלך אלכסנדר מוקדון י"ב שנה - וימות. עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקודש, מכאן ואילך – הט אוזנך ושמע לדברי חכמים, מכאן ואילך – שאל אביך ויגדך". מלכותו של אלכסנדר מוקדון (שהיה תלמידו של אריסטו) מסמלת מבחינת עם ישראל תחילתה של תקופה ללא נבואה, תקופת החכמים. הנבואה הוחלפה בחכמה, התורה החיה הוחלפה במסורת ובקבלה. מצד אחד, תקופת החכמה איננה רעה, שהרי אין בה עובדי אלילים ועובדי עבודה זרה כבתקופת הנבואה. לעומת זאת, אמנם כאשר הנבואה הסתלקה גם העבודה הזרה הסתלקה עימה, אך עם בוא החכמה – בא עימה גם האתאיזם. אם כן, איזה מצב עדיף? חכמים אמרו לנו: "חכם עדיף מנביא". אין הכוונה שהחכם עדיף יותר מאשר הנביא, אלא שהחכמה טובה היא כאשר היא באה מתוך אדם שהוא גם נביא. כלומר, המהלך שיאחד בין החכמה לנבואה – בין השכל לדמיון - הוא הטוב והשלם ביותר. ובפרט נבואה שתגיע על מצע של אלפיים שנות חכמה.