לאחר כמה פרקים שבהם תוארו מעשי הרשעים, מגיע פרק ט"ו ובו תיאור דמותו של הצדיק, אותו צדיק שהוזכר בפתיחת הספר ועליו אמר דוד: "אשרי האיש" (תהילים א', א): "מִזְמוֹר לְדָוִד, ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ?" (תהילים ט"ו, א). שואל דוד המלך: מיהו הצדיק שיכול לדור בכפיפה אחת עם הקב"ה?
לאחר מכן, מזכיר דוד אחת עשרה מעלות של הצדיק, חמש מתוכן בבחינת "סור מרע", וחמש בבחינת "עשה טוב", ועוד אחת שבה נתבונן: "הוֹלֵךְ תָּמִים, וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ. לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ, לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ, נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד, נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר, כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח" (שם, ב-ה). בינות המעלות הללו, מסתתרת אמירה שהיא לא חיובית ולא שלילית: "נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר". פירוש: אם לקח הצדיק על עצמו התחייבות, אפילו שהיא מעיקה עליו והוא מרע לעצמו מבחינה מסוימת, אף על פי כן - הוא נאמן לדבריו ומקיימם.
מעניין שהגמרא (מכות כד.), דורשת את הפרק כולו: "דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה… בא דוד והעמידן על אחת עשרה, דכתיב: מזמור לדוד ה' מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך… הולך תמים - זה אברהם… פועל צדק - כגון אבא חלקיהו, ודובר אמת בלבבו - כגון רב ספרא, לא רגל על לשונו - זה יעקב אבינו… עושה אלה לא ימוט לעולם - כשהיה רבן גמליאל מגיע למקרא הזה, היה בוכה. אמר: מאן דעביד להו לכולהו - הוא דלא ימוט, הא חדא מינייהו - ימוט?! (רק מי שעושה את הכל - לא ימוט, אך מי שעושה רק חלק - ימוט) אמרו ליה: מי כתיב 'עושה כל אלה'? 'עושה אלה' כתיב, אפילו בחדא מינייהו! (אמרו לו: הלא נאמר "עושה אלה" ומכאן משמע שמספיק אחת מכל אלו) דאי לא תימא הכי, כתיב קרא אחרינא (שאם לא תאמר כן, כתוב בפסוק אחר): (ויקרא יח, כד) "אל תטמאו בכל אלה" - התם נמי, הנוגע בכל אלה הוא דמטמא, בחדא מינייהו לא?! (ושם גם היית לכאורה אומר שרק אם נגע בכולם אז נטמא, אבל נגע באחד מהם בלבד - לא, וזה הרי לא ייתכן). אלא, לאו באחת מכל אלה? הכא נמי באחת מכל אלו!". כאשר אדם עמל על מידה אחת בלבד מתוך כל אלו המוזכרות בפרקנו, ודבק בה היטב - היא יכולה לקשר אליו את יתר המידות ואת שאר התורה, ועל כן - לא ימוט לעולם.
Comments