פרק ט"ו: עץ הגפן בעץ היער

עם ישראל, כידוע, נמשל לגפן. כאשר הוא נמצא בארץ ישראל ודרכיו מתוקנים, הוא נמשל לגפן משובחת. כאשר הוא מקלקל את דרכיו, הוא נמשל לגפן סרוחה. כך אמר ישעיה הנביא במשל הכרם המפורסם: "כרם היה לידידי בקרן בן שמן, ויקו לעשות ענבים ויעש באשים" (ישעיהו ה', א-ב). הגפן עשתה ענבים, אמנם באושים - אך בכל זאת ענבים. ירמיה הנביא אף הוא פונה אל כנסת ישראל ושואל: "ואנכי נטעתיך שרק כלה זרע אמת, ואיך נהפכת לי סורי הגפן נכריה?" (ירמיה ב', כא) גם כאן - הגפן עדיין מוציאה ענבים. ואילו הנביא יחזקאל פונה אל כנסת ישראל כאל גפן שאיבדה את כל מעלותיה, היא הפכה להיות כעץ היער שאפילו גזעו לא יצלח למלאכה: "בן אדם מה יהיה עץ הגפן מכל עץ הזמורה אשר היה בעצי היער?" (יחזקאל ט"ו, ב). כך שאותו שבח בדימוי של עם ישראל לגפן, הפך לתיאור גודל שפלותו. זו נבואה משפילה וקשה ביותר.

נעיין בדברי נבואה זו בליווי דבריו של הרד"ק, ונשתדל להרחיבם. הרד"ק אומר שהנביא המשיל את כנסת ישראל לגפן שהוא עץ דק ורפה מכל העצים, עץ שאין לו גזע איתו ויש לסמוך אותו על גבי קנוקנות. מצד שני, יש לגפן פירות טעימים. וכך הוא עם ישראל - בגזעו הוא רפה וחלש, מעט הוא מכל העמים ואינו יכול להתגאות בכוחו, ומצד שני - פירות נאים יש לו; המוסר, דבר האלוהים שאותו הוא מפיץ לכל העולם. כאשר ישראל מעוותים ומאבדים את המוסריות שלהם בביתם, ממילא כל הענבים יוצאים באושים, עד שבסופו של דבר הם אינם מצמיחים ענבים כלל, העולם אינו רואה בהם אלא עץ גפן לבד, הערום מכל פירות, עץ שאין בו שום ערך. כאשר ישראל נמצאים בארץ ישראל, הם נטועים במקום הטוב על מנת שיוציאו ענבים לכל העולם כולו, וכאשר הם מקלקלים את מעשיהם - אין הצדקה לנטיעתם חלילה שם, והם יוצאים אל הגלות.