פרק ט"ז: טוב ארך אפיים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר

"טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר" (משלי ט"ז, לב). בפסוק זה שלמה המלך מלמדנו את שבח הסבלנות והכיבוש העצמי. הכיבוש העצמי של האדם גדול הוא מכיבוש אחרים ואף קשה ממנו. טובה גבורת הלב ואומץ הדעת ("אֶרֶךְ אַפַּיִם") מגבורת הגוף וכיבוש אחרים ("מִגִּבּוֹר").

בשתי צלעות המשפט מופיעים שני דימויים: גיבור ולוכד עיר, וכנגדם ארך אפיים ומושל ברוחו. "ארך אפיים" הוא ההפך מכעסן. "מושל ברוחו" הוא מי שמושל בתאוותיו, ואותו מדמים למי שהוא יותר מלוכד עיר - הלא דבר הוא. מידת הכעס היא מידה מגונה ולפי רוב המפרשים אין לה מקום כלל. לכך נאמר: "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר" – כשם שהגיבור מביס את האויב שכנגדו ומחסלו, כך יש לנהוג במידת הכעס. לעומת זאת, בעניין התאוות יש לנהוג אחרת; את התאוות אסור להעלים לגמרי, אלא צריך למשול ולנהג אותן. התאוות יכולות לשמש לדברים גבוהים – העונג יכול להישמר לענייני השבת, הקנאה יכולה להיות "קנאת סופרים תרבה חכמה", וכן על זה הדרך. לכך נאמר: "וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר" – כשם שלוכד העיר מבקש למשול עליה לאחר מכן ולא להשמידה, כך האדם צריך לכבוש את תאוותיו ולמשול בהן (מדברי הגאון מוילנא ומקצת משלי).

בנערותי פרשתי את המשנה הידועה במסכת אבות (אבות ד', א): "בן זומא אומר: איזהו גיבור? הכובש את יצרו, שנאמר: טוב ארך אפיים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר". נשאלת השאלה: אם נמצא אדם שהוא גיבור במובן הפיזי אך הוא אינו מושל ברוחו, האם הוא איננו נחשב גיבור כלל? לכך, ניתן לקרוא את המשנה קצת אחרת. במקום לקרוא את המשנה בצורת: שאלה-תשובה-ראייה, נקרא אותה כך: "בן זומא אומר: [שאלה:] איזהו גיבור הכובש את יצרו? [תשובה:] שנאמר: טוב ארך אפיים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר". כלומר, השאלה אותה שואל בן זומא היא: מיהו הגיבור שניתן לומר עליו שהוא "גיבור הכובש את יצרו"? והתשובה: מי שיש לו היכולת לעשות רע ובכל זאת הוא מתגבר, מאריך אפו ומושל ברוחו. הלא סתם אדם שאין לו כוח והוא ארך אפיים – אין בידו מעלה מיוחדת, שכן הוא ארך אפיים מתוך פחד או חוסר יכולת. אבל מי שהוא גיבור פיזי, יש לו הכח והיכולת לכבוש וללכוד עיר ובכל אופן הוא בעל מידות טובות – אדם כזה יכול להתהדר בתואר "גיבור הכובש את יצרו".