פרק ט"ז: שויתי ה' לנגדי תמיד

פרק ט"ז הוא פרק שנהוג לומר אותו בשעת קבורה וגם בבתי אבלים. לנו הפייטנים הוא זכור יותר מתוך שירת הבקשות. שירת הבקשות של מסורת יהודי חלב ("ספרדי-ירושלמי") נאמרת בכל שבתות החורף, קודם תפילת שחרית של שבת. כילד, זוכר אני שהתאספנו בבית הכנסת "עדס" בשעה שלוש לפנות בוקר ושרנו את הבקשות עד השעה שבע. ולפני שמסיימים את שירת הבקשות, חותמים את ה"תסדיר" בשני פיוטים: "ידיד נפש" של רבי אלעזר אזכרי (בן המאה השש עשרה בצפת), ו"אגדלך אלוהי כל נשמה" של רבי אברהם אבן עזרא (בן המאה האחת עשרה בספרד). לאחר מכן אומרים את חמשת הפסוקים האחרונים של פרקנו, מ"אֲבָרֵךְ אֶת ה' אֲשֶׁר יְעָצָנִי, אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי" עד: "תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח", כאשר כל חזן מקבל פסוק ועליו לאלתר את שירתו על פי המקאם (הסולם המוסיקלי) של אותה השבת. לאחר מכן אומרים את משנת "רבי חנניא בן עקשיא" באלתור, קדיש במנגינה ערבה ובזה מסתיימת שירת הבקשות לאותה השבת.

כמדומני, שהפסוק המרכזי בפרקנו הוא: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד, כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט" (תהילים ט"ז, ח). מרן השולחן ערוך פתח את חלק "אורח חיים" של ספרו במילים: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר". הרמ"א, כאשר נדרש להוסיף את דבריו לראשונה על דברי מרן, כתב כך: "שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים ההולכים לפני האלוהים". כלומר, הרוצה ללכת על פי ההלכה באמת, עליו תחילה לזכור את פסוק "שויתי ה' לנגדי תמיד" - ומתוך כך לגשת אל חיי המעשה. בהמשך הוא מצטט מדברי הרמב"ם (מורה הנבוכים, חלק ג', סימן נ"ב), שהאדם מתנהג בצורה שונה כשהוא בביתו וכאשר הוא נמצא ליד המלך; בביתו הוא מרגיש בנוח ומסוגל לדבר ולעשות מעשים שפלים, אך כאשר הוא נמצא לפני מלך גדול - הוא שוקל את צעדיו ובורר את מילותיו. וכך לשונו של הרמב"ם: "מי שרוצה להיות בשלמות אנושית שיהיה איש אלוהים באמת - צריך להתעורר ולדעת כי המלך הגדול האופף אותו והנצמד לו תמיד, גדול מכל אחד מבני האדם". בהמשך אומר הרמב"ם שכאשר הבינו השלמים (הצדיקים) שאלוהים אופף אותם באורו, הם השיגו מתינות, ענוה, יראת ה', חרדה מפניו, בושה וכו'. לא בכדי יש בידינו סיפורים על צדיקים על חכמים שבחדרי חדרים היו מגלים טפח ומכסים טפחיים - כי הם הפנימו שאלוהים נמצא עמם תמיד, הם שיוו את אלוהים לנגדם תמיד. על כך אומר השל"ה, שכאשר אנו אומרים "אבינו, מלכנו, חטאנו לפניך" אנו מפנימים את גודל הבושה שחטאנו לפני רבונו של עולם ממש, שהרי הוא היה עמנו בשעת החטא.

כאשר אנו רואים אדם שצולם במצלמה נסתרת עושה דבר עוולה אנו מיד מרגישים רע, אך אם היו מצלמים אותנו במצלמה נסתרת, האם לא הייתה זו אותה "פדיחה"? האם איננו מתנהגים בקטנות בחדרי חדרים, לעומת כאשר אנו יוצאים החוצה, מטיבים את עניבותינו ועוטים על עצמנו ארשת פנים רצינית? האם בפורים אנו לובשים מסכה, או כל השנה אנו לובשים מסכה? מי שרוצה שאלוהים יהיה איתו, עליו לקחת ברצינות את הרעיון ולהתייחס אליו כמציאות קיימת. כאשר אדם מברך, הוא פותח בלשון נוכח: "ברוך אתה ה'" וכו'. מי שמודע לכך שאלוהים לצדו, יהיה גדול בכל שעותיו, בכל מעשיו.

כאשר נפטר מורנו הגדול, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אמר עליו תלמידו הרב חרל"פ: מכיר אני צדיקים הרבה. חלקם צדיקים לדקה, מקצתם לשעה או שעתיים, אך הרב קוק היה צדיק של עשרים וארבע שעות. וזאת כי הרב קוק קיים את "שויתי ה' לנגדי תמיד" במשך כל שעות היממה. אולי גם אנחנו נזכה לעשרים וארבע שניות או דקות כאלו ביממה, ואולי ישנם הזוכים ל"שויתי ה' לנגדי - תמיד".