בפרק ט' ישנה פרשיה שבין אם היא קשורה אל הפרק ובין אם לאו, הרבה גופי תורה וחכמה ומידות תלויים בה. כוונתי לשני פסוקים המופיעים בסיומו של הפרק (ט', כב-כג) בהם בחר אדוננו הרמב"ם לסיים את חיבורו הגדול "מורה הנבוכים". אומר לנו הרמב"ם, שהפילוסופים הקדמונים ביארו לנו ארבע מיני שלמויות שמצויות באדם. המין הראשון של שלמות הוא שלמות הממון. רוב בני האדם מכלים את זמנם בהשגת שלמות זו, כאשר באמת אין יחס עצמי-מהותי בין הממון לבין האדם, אלא הכל מבוסס על דמיון גרידא. השלמות השניה היא שלמות הבניה, דהיינו: הבריאות. אך גם זו איננה תכלית האדם על אף שהיא נוגעת לגופו ממש, שהרי שלמות זו אינה באה לאדם מצד היותו בן אדם אלא מצד היותו בעל חיים. השלמות השלישית היא שלמות המידות, שאף היא איננה תכלית האדם כי אם אמצעי להשגת החכמה. לו יצוייר אדם שיש לו מידות טובות והוא איננו כועס, הניחוֹ באי בודד וראה כי למידות הטובות שלו לא תהיינה שום משמעות. יחד עם זאת, הרמב"ם כמובן תובע מן האדם להשיג מידות טובות ואף מכנה את מי שמצליח לילך בשביל הזהב (בדרך הממוצעת) בשם: "חכם". השלמות הרביעית שהיא השלמות האנושית האמיתית אליבא דהרמב"ם הלא היא: "השגת המעלות ההגיוניות". רוצה לומר, כשהאדם יהיה הגיוני (חכם ביותר), הוא יוכל להגיע לידי השגת ה"מושכלות" - השקפות אמיתיות בעניינים האלוהיים (התפיסה המטאפיזית של האדם). רוצה לומר: האדם ישיג חכמה ודרכה ישיג את האלוהות. הרמב"ם טוען כי זוהי שלמות האדם ועל ידה האדם ישיג את מדרגת ה"אדם" שבו.
ומסיים הרמב"ם את דבריו: "כבר ביארו לנו גם הנביאים עניינים אלו עצמם, ופירשום לנו כמו שפירשום הפילוסופים, וביארו לנו שאין שלמות הרכוש ולא שלמות הבריאות ולא שלמות המידות, שלמות שיש להתפאר בה ולא לשאוף לה, ושהשלמות שיש להתפאר בה ולשאוף לה היא ידיעתו יתעלה אשר זה הוא המדע האמיתי. אמר ירמיה בארבעת השלמויות הללו: "כה אמר ה': אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל - השכל וידע אותי"" (מו"נ ח"ג, נ"ד). הרמב"ם מבאר שארבע השלמויות הללו מסודרות על פי סדר חשיבותן בעיני בני האדם - מהפחות אל הנעלה, מן החכם (שלם במידות) אל הגיבור (שלם בבריאות), המשך בעשיר (שלם בממון) וכלה בחכם המגיע לדעת ה'. אלא, שכאן מגיעה שורת המחץ של הפרק ושל ספר מורה הנבוכים כולו. הפסוק הנ"ל לא מסתיים ב"השכל וידוע אותי, אני ה'". אין תכלית האדם להגיע לדעת ה' ותו לא. אלא, ירמיה הנביא אומר: "השכל וידע אותי, כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאם ה'". הקב"ה דורש מאתנו שלא נסתפק בעושר, בריאות, מידות טובות, חכמה והשגת ה', אלא שנהיה מטיבים עם הזולת. ובלשון הזהב של הרמב"ם: "נמצא, כי התכלית אשר הזכיר בפסוק זה היא כי שלמות האדם אשר בה יתפאר באמת היא מי שהגיע להשגתו יתעלה כפי יכולתו, וידע השגחתו על ברואיו בהמצאתם והנהגתם היאך היא, והיו הליכות אותו האדם אחר אותה ההשגה מתכוון בהם תמיד חסד צדקה ומשפט, להתדמות במעשיו יתעלה, על הדרך שבארנו כמה פעמים במאמר זה" (שם).
אם כן, תכלית האדם היא לדעת את ה' ומתוך כך לעשות חסד משפט וצדקה בעולם.
Comments