פרק י': אנחנו מעלנו, אתם מעלתם

הגמרא (סנהדרין י) מספרת לנו על רצף מעשיות, כאשר בכל מעשה בעל המעשה למד את המידה שלו מאיש שקדם לו במעשה קודם. וכך הוא לשון הגמרא: "אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה [כדי לעבר את השנה ולהוסיף בה חודש יש צורך להזמין חכמים מסויימים]. מעשה ברבן גמליאל שאמר: השכימו לי שבעה לעלייה [ביקש משבעה אנשים שיעלו עימו לעבר את השנה]. השכים ומצא שמונה. אמר: מי הוא שעלה שלא ברשות – ירד. עמד שמואל הקטן ואמר: אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא לעבר השנה עליתי - אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי. אמר לו: שב בני, שב. ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, אלא אמרו חכמים: אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. ולא שמואל הקטן הוה אלא איניש אחרינא [ובאמת לא שמואל הקטן היה זה שלא הוזמן אלא איש אחר], ומחמת כיסופא הוא דעבד [ועשה כן שמואל הקטן כדי שלא יתבייש אותו איש]. כי הא דיתיב רבי וקא דריש [כמו שארע כאשר רבי יהודה הנשיא היה יושב ודורש] והריח ריח שום, אמר: מי שאכל שום – יצא. עמד רבי חייא ויצא. עמדו כולן ויצאו. בשחר מצאו רבי שמעון בן רבי לרבי חייא, אמר ליה: אתה הוא שציערת לאבא? [האתה הוא זה שאכל שום וציער את אבי] אמר לו: לא תהא כזאת בישראל [חלילה שאצער את אביך באכילת שום]. ורבי חייא - מהיכא גמיר לה? [מהיכן למד רבי חייא לצאת כדי שלא יתבייש אדם אחר] - מרבי מאיר, דתניא: מעשה באשה אחת שבאתה לבית מדרשו של ר"מ, אמרה לו: רבי, אחד מכם קדשני בביאה [אחד מיושבי בית המדרש קידש אותה על ידי ביאה, דבר הנחשב למגונה]. עמד רבי מאיר וכתב לה גט כריתות ונתן לה, עמדו כתבו כולם ונתנו לה. ורבי מאיר היכא גמיר לה? [ומנין למד רבי מאיר לעשות כן שלא לבייש את זולתו] - משמואל הקטן, ושמואל הקטן מהיכא גמיר לה? משכניה בן יחיאל, דכתיב: (עזרא י', ב) וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל מִבְּנֵי עֵילָם וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא: אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וְעַתָּה יֵשׁ מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת". מצד האמת, שכניה בן יחיאל לא נשא אישה נוכרית – שהרי שמו לא מוזכר בסוף הפרק כאשר הכתוב מונה את כל אלו שנשאו נשים נוכריות. אך עובדה לא מונעת ממנו להכליל את עצמו בצרת הכלל ולומר: "אנחנו מעלנו", מתוך שלא רצה לבייש את זולתו. ממשיכה הגמרא ואומרת: "ושכניה בן יחיאל מהיכא גמר לה [מנין למד זאת]? מיהושע דכתיב (יהושע ז', י): "ויאמר ה' אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל על פניך, חטא ישראל" [במעשה עכן שלקח מן הביזה]. אמר לפניו [יהושע]: רבש"ע, מי חטא? אמר לו: וכי דילטור [מלשן] אני? - לך הטל גורלות. ואיבעית אימא ממשה [ואם תרצה, אפשר לומר שלמדנו זאת ממשה], דכתיב (שמות ט"ז, כח): עד אנה מאנתם לשמור מצוותיי?". הפסוק האחרון נאמר על ידי הקב"ה לאחר שציווה את העם על המן ואמר להם שביום השבת אל להם לצאת ממקומם על מנת ללקוט מן, וחלק מהעם יצאו בכל זאת. לאחר מכן, נגלה הקב"ה אל משה ואמר לו בלשון כללית: "עד אנה מאנתם לשמור מצוותיי?" – מבלי להתמקד באלו שחטאו.

עד כאן דברי הגמרא. עתה, נשאלת השאלה: מדוע עזרא הסופר לא נכלל בדרשת הגמרא כמי שלמדו ממנו שאין לאדם לבייש את זולתו? הלא כאשר עזרא התפלל לפני הקב"ה בפרק ט', הוא נקט בלשון רבים כשכניה בן יחיאל ואמר: "עֲוֹנֹתֵינוּ רָבוּ לְמַעְלָה רֹּאשׁ, וְאַשְׁמָתֵנוּ גָדְלָה עַד לַשָּׁמָיִם. מִימֵי אֲבֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּאַשְׁמָה גְדֹלָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּבַעֲוֹנֹתֵינוּ נִתַּנּוּ אֲנַחְנוּ, מְלָכֵינוּ כֹהֲנֵינוּ בְּיַד מַלְכֵי הָאֲרָצוֹת" (עזרא ט', ו-ז). ניתן לתרץ זאת ולומר שעזרא לא היה עקבי בהנהגתו, שאמנם בתפילתו נקט בלשון רבים – אך בפנותו אל העם בפרק י' לדבר בדברי מוסר הוא אינו מכליל עצמו עם העם, וכך למשל הוא אומר: "וַיָּקָם עֶזְרָא הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַתֶּם מְעַלְתֶּם וַתֹּשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת לְהוֹסִיף עַל אַשְׁמַת יִשְׂרָאֵל. וְעַתָּה תְּנוּ תוֹדָה לַה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם וַעֲשׂוּ רְצוֹנוֹ וְהִבָּדְלוּ מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וּמִן הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת" (שם י', י-יא). יחד עם זאת, זכותו של עזרא היא זכות גדולה מאוד, וחלילה אין בדברינו כדי להמעיט מתרומתו הכבירה לרוחו של עם ישראל.