פרק י"ב: והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, ומצדיקי הרבים ככוכבים

ספר דניאל מסיים בתחיית המתים. תחיית המתים נרמזה בכל מיני פסוקים בתורה, וכך אמרו חכמים בתלמוד (סנהדרין צ:): "מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר (במדבר י"ח, כח) "ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן" - וכי אהרן לעולם קיים והלא לא נכנס לארץ ישראל - שנותנין לו תרומה? אלא מלמד שעתיד לחיות וישראל נותנין לו תרומה, מכאן לתחיית המתים מן התורה". בפרק י"ב בספר דניאל, הדברים כתובים בצורה מפורשת: "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם, וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד" (דניאל י"ב, ב-ג) וכן בסוף הפרק: "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין" (שם, יג). הדברים הללו כה יסודיים הם באמונת היהדות, עד כי עם הפסוק הזה החותם את ספר דניאל, עם ישראל שולח את מתיו דור אחרי דור, כאשר אומרים לכל נפטר לבית עולמו שהוא עתיד לקום לתחיה.

השאלה המתבקשת היא: מדוע תחיית המתים לא מוזכרת בשאר המקומות במקרא אלא רק ברמז, ואילו דווקא כאן היא מופיעה בצורה ברורה?

עלינו לזכור שהנביאים תפקידם לרוב לתקן את המצב העכשווי של העם. רוב ככל הנבואות עוסקות בתיקון מצב החברה, המלוכה, המשפט וכו'. דווקא דניאל, שעל פי חכמים בגמרא לא היה נביא, והיה שרוי בעומק הגלות והחשיכה, יכול לבוא ולמקד את מבטו על תיקון אחר, תיקון רחוק יותר. דניאל נמצא בחשכת הגלות, ולכן דווקא הוא מסוגל לדבר על תחיית המתים בצורה היותר ברורה. הייתי מעז ואומר שהלא הגלות היא הקבר של עם ישראל (כפי שאומר הגאון מוילנא), ובמצב כזה אין על מה לדבר אלא על השלב הבא שאחריה הקבורה – הלא הוא התחייה, התחייה של עם ישראל. הרב קוק בספרו "אורות" מאיר לנו את הדברים (אורות, "למהלך האידאות בישראל", ה): "חשכת חרבן בית ראשון וסילוק השכינה העליונה, האידיאה האלוהית, מהתגלות בהווה באוצר החיים של האומה, היא שגרמה להרחיב את אופק המחשבה של האומה ולעדנה בנשיאת עין למרחקים, ולפרט את מה שהיה גנוז ובלוע בזיו אורו של הכלל כולו". בזמן שיש נביאים, כל הפרטים גנוזים בתוך הכלל. כאשר הנבואה פוסקת, זו ההזדמנות להוציא לאור את כל הפרטים הגנוזים – ואלו הם האמונות וההלכות שקיבלו צורה של משנה סדורה דווקא בתקופת החכמים ולא בתקופת הנביאים. ממשיך הרב קוק ואומר: "הלימודים הגדולים והעמוקים המתפרצים למעלה מהחושים והגבלותיהם ונושאים דעם למרחקים, על אותן הגדולות של חיי העולם הבא ותחית המתים וחיי הנצח בכלל, בכל חליפותיהם ושנויי צביוניהם, אלה אשר היו מקודם קנינם של יחידי סגולה [הנביאים לבדם ידעו אותם], נעשו עתה [בזמן הגלות] לקנין כללי לאומה, על ידם שאפה רוח. הם המשיכו לה את האורה האלוהית במובן רחב ונאדר, החובק בזרוע עזו עולמי עד ונותן מחיה לרעיונות המתנשאים, אשר הכיכר של ההגבלות החושיות צר להם".

יש לשים לב כי תחיית המתים עליה מדבר דניאל עתידה לשרת את המשכילים: "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם, וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד" (דניאל י"ב, ב-ג). התקווה של החיים היא ההשכלה בדעת ה', וכפי שאמר הרמב"ם (משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמותיהם, ד): "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח - לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא".

הפסוק "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ" וכו' מככב בספר הזוהר, וכאשר קוראים קטעים מספר הזוהר בהזדמנויות שונות, אחינו הספרדים מקדימים לקריאה את הפסוק הזה בניגון מיוחד. ספר הזוהר מלמדנו כי אנו אמנם בגלות, אך הרקיע עתיד להזהיר ולהאיר בזכות ה"כוכבים" – רבי שמעון בר יוחאי וחבריו. וכן מובא בזוהר בפרשת נשא כי בעזרת ספר הזוהר יצאו ישראל מן הגלות ברחמים.

חכמים בתלמוד מלמדים אותנו על דרך אחרת להאיר בחשכת הגלות – על ידי שיודעים לחיות את הרגעים הקטנים ונותנים להם משמעות והגדלה. וכך לשון הגמרא (בבא בתרא ח.): "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו' - זה דיין שדן דין אמת לאמתו, "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" - אלו גבאי צדקה. במתניתא תנא: "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע" - זה דיין שדן דין אמת לאמתו וגבאי צדקה, "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" - אלו מלמדי תינוקות. "כגון מאן [כמו מי]? אמר רב" כגון רב שמואל בר שילת, דרב אשכחיה לרב שמואל בר שילת דהוה קאי בגינתא [רב מצא את רב שמואל בר שילת בגינתו], א"ל שבקתיה להימנותך? [שאל אותו רב: האם שכחת את אומנותך?] אמר ליה: הא תליסר שנין דלא חזיא לי והשתא נמי דעתאי עלויהו [לא ראיתי את תלמידיי זה שלוש עשרה שנים, ועדיין דעתי עליהם]". המהרש"א מבאר שגבאי הצדקה משולים לכוכבים הקיימים ביום ובלילה אך מאירים רק בלילה, וכך גבאי הצדקה מעשים את הציבור בכל שעות היממה – אך מעניקים את הצדקה לעני (ועל ידי כך מאירים את חייו) בסתר, בחשיכה. וכן מלמדי התינוקות משולים לכוכבים הקיימים ביום ובלילה אך אינם נראים לעין ביום, וכך גם מלמדי התינוקות צריכים לפקח ולתת דעתם על תלמידיהם גם כשאינם נראים לפניהם. אפשר להוסיף ולומר שמלמד התינוקות משול לכוכב מאיר, ועליו לדאוג להאיר לכלל תלמידיו ולא רק לחלקם, כולם יהיו כוכבים בעיניו. על כך אמר הרב עובדיה יוסף זצ"ל לחתנו: עליך להיות כשמש המאירה לכולם בשווה. נסיים בדברי רבינו יוסף חיים מבגדאד בספרו "בן יהוידע", שם הוא מסביר מדוע ממשילים את מלמדי התינוקות לכוכבים: "יען כי הכוכבים נראים לעינינו שהם קטנים מהשמש, אבל באמת הם גדולים יותר, רק מחמת גובהם [מרחקם] הם נראים קטנים, כך מלמד התינוקות מלמדם א"ב, נקודות, טעמים ומקרא – הוא אינו נחשב כל כך בעיני הבריות, אך באמת מעלתו גדולה מאוד – יען כי הוא מלמד להבל שאין בו חטא, והוא מלמד הראשית של התורה, וכל המלמד ילדים קטנים ביותר – מעלתו גדולה יותר, ובעיני בני אדם נחשב לקטן יותר, ונמצא הם [המורים] דוגמת הכוכבים, דנראים קטנים מהשמש – והם באמת גדולים יותר".