פרק י"ח: מי יפתה את אחאב?

יהושפט מלך יהודה הוא מלך צדיק, אחאב מלך ישראל הוא מלך רשע, ואף על פי כן - הם יוצאים יחד למלחמה מתוך אחווה: "וַיֹּאמֶר אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה: הֲתֵלֵךְ עִמִּי רָמֹת גִּלְעָד? וַיֹּאמֶר לוֹ: כָּמוֹנִי כָמוֹךָ וּכְעַמְּךָ עַמִּי וְעִמְּךָ בַּמִּלְחָמָה" (דברי הימים ב י"ח, ג). יהושפט מוסיף הסתייגות לדבריו אלה ומבקש לשמוע את דברי הנביא תחילה: "דְּרָשׁ נָא כַיּוֹם אֶת דְּבַר ה'" (שם, ד). אחאב נשמע לדבריו: "וַיִּקְבֹּץ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַנְּבִאִים אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: הֲנֵלֵךְ אֶל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה, אִם אֶחְדָּל? וַיֹּאמְרוּ: עֲלֵה, וְיִתֵּן הָאֱלֹהִים בְּיַד הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט: הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה' עוֹד וְנִדְרְשָׁה מֵאֹתוֹ?" (שם, ה-ו). ארבע מאות נביאים אלו, כפי שהסברנו במלכים א', הם נביאי שקר. אך הפירוש המיוחס לרש"י כאן הולך בכיוון אחר לגמרי ואומר שמדובר בנביאי אמת: "וכולם נביאי אמת היו, כי מה ששאל ממנו יהושפט - קיבץ לו. כן מוכיח בסמוך: "ויצא הרוח ויאמר אני אפתנו וגו'" עד: "והייתי לרוח שקר בפי כל נביאיו", שאומר להם לאמר לאחאב "עלה, ויתן האלהים ביד המלך", מכלל שהיו נביאי ה' שלא היו מתנבאים אלא דבר ה', שאם היו נביאי שקר - אין הפיתוי נופל עליהם, שלא היו מתנבאים אלא מה שהיו בודים מלבן. ועוד, שאמר יהושפט שוב: "האין פה נביא לה' עוד?" - ודאי יודע אני שהם נביאי ה', אלא מקובלני מבית אבי אבא שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד ולשון אחד והללו כולם מתנבאים עלה והצלח".

אחאב מביא לפני יהושפט נביא נוסף השנוא על אחאב - מיכיהו בן ימלא. הכתוב מתאר לנו את האווירה האופטימית והמלאת בטחון השורה בעם ובמלך אחאב עד לנבואתו של מיכהו: "וַיַּעַשׂ לוֹ צִדְקִיָּהוּ בֶן כְּנַעֲנָה קַרְנֵי בַרְזֶל, וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר ה': בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח אֶת אֲרָם עַד כַּלּוֹתָם, וְכָל הַנְּבִאִים נִבְּאִים כֵּן לֵאמֹר: עֲלֵה רָמֹת גִּלְעָד וְהַצְלַח וְנָתַן ה' בְּיַד הַמֶּלֶךְ" (שם, י-יא). השליח שהולך להביא את מיכיהו אף מזהירו: "הִנֵּה דִּבְרֵי הַנְּבִאִים פֶּה אֶחָד טוֹב אֶל הַמֶּלֶךְ וִיהִי נָא דְבָרְךָ כְּאַחַד מֵהֶם וְדִבַּרְתָּ טּוֹב" (שם, יב). מיכיהו כמובן מבטל את דבריו ונאמן לאמת: "וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ חַי ה' כִּי אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר אֱלֹהַי אֹתוֹ אֲדַבֵּר" (שם, יג). מיכיהו מגיע אל המלך, ובתחילה לכאורה משיב כשאר הנביאים שקדמו לו: "וַיָּבֹא אֶל הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָיו: מִיכָה, הֲנֵלֵךְ אֶל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם אֶחְדָּל? וַיֹּאמֶר: עֲלוּ וְהַצְלִיחוּ וְיִנָּתְנוּ בְּיֶדְכֶם" (שם, יד). אפשר להרגיש במימיקה המועברת כאן בכתוב את הציניות והבוז שבהם נוקט מיכיהו. "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַמֶּלֶךְ: עַד כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּיעֶךָ אֲשֶׁר לֹא תְדַבֵּר אֵלַי רַק אֱמֶת בְּשֵׁם ה'?!" (שם, טו).במילים אחרות המלך מזהיר אותו די לציניות. אז מיכיהו פונה אל האמת: "וַיֹּאמֶר: רָאִיתִי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל נְפוֹצִים עַל הֶהָרִים כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶן רֹעֶה, וַיֹּאמֶר ה': לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם" (שם, טז). מיכיהו אולי רומז כאן לכך ששני המלכים - אחאב ויהושפט לא ישובו מן הקרב, אך אולי במבטו של הנביא שפנה לאחאב או בתנועות ידיו וכדומה הבין יהושפט כי דבריו מכוונים רק לאחאב, ועל כן הוא בכל זאת מחליט לצאת אל הקרב יחד עימו. אחאב כמובן נסער מאוד לשמע דברי מיכיהו ופונה אל יהושפט: "הֲלֹא אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ לֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם לְרָע!" (שם, יז). מיכיהו לא נשאר חייב ומחליט להרחיב את דברי נבואתו האחרונים: "וַיֹּאמֶר: לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר ה': רָאִיתִי אֶת ה' יוֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמְדִים עַל יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ, וַיֹּאמֶר ה': מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמוֹת גִּלְעָד? וַיֹּאמֶר זֶה אֹמֵר כָּכָה וְזֶה אֹמֵר כָּכָה. וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר: אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ! וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: בַּמָּה? וַיֹּאמֶר: אֵצֵא וְהָיִיתִי לְרוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו. וַיֹּאמֶר: תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל, צֵא וַעֲשֵׂה כֵן. וְעַתָּה, הִנֵּה נָתַן ה' רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה וַה' דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה" (שם, יח-כב). אפשר לומר שאחאב בולע את הפיתיון ובינתו ניטלה ממנו. צדקיה בן כנענה, שאך קודם עשה קרני ברזל לאחאב ודיבר בשבחו, ניש למיכיהו ומכהו על לחיו. הוא מוסיף ושואל את מיכיהו בציניות: מתי ארע שרוח הקודש נסתלקה ממני ועברה אליך? מיכיהו לא כובש את נבואתו ומשיב לו: "וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ: הִנְּךָ רֹאֶה בַּיּוֹם הַהוּא אֲשֶׁר תָּבוֹא חֶדֶר בְּחֶדֶר לְהֵחָבֵא" (שם, כד). מיכיהו מושלך אל הכלא ושם הוא מקבל לחם צר ומים לחץ. והרי לנו משל לחיי האדם: את האמת מרעיבים ומענים בעוד את השקר מפטמים. את הפסוקים הללו צריך כל אדם לקרוא גם לעצמו ועל עצמו. כל אחד מאיתנו הוא סוג של "אחאב", וצריך לשאול את עצמו: את מי אני מאכיל יותר, את השקר או את האמת?

יום המלחמה הגיע. אחאב חושש ולכן מחליט להתחפש, בעוד יהושפט לובש את בגדי המלך הרגילים. הפירוש המיוחס לרש"י כאן אומר שכאשר שני המלכים ישבו בגורן ושמעו את דברי מיכיהו, עברו שם מרגלים ממחנה ארם ושמעו גם הם את הנאמר, ועל כן מלך ארם החליט לנקוט באסטרטגיה ממוקדת במלחמה זו: "וּמֶלֶךְ אֲרָם צִוָּה אֶת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֲשֶׁר לוֹ לֵאמֹר: לֹא תִּלָּחֲמוּ אֶת הַקָּטֹן אֶת הַגָּדוֹל, כִּי אִם אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ" (שם, ל). ואמנם הדבר עלה בידו ואחאב נפל במלחמה, ורבותינו אף דרשו שנעמן שר צבא ארם הוא שמשך בקשת לתומו ובלי להתכוון הרג את אחאב, אבל הפירוש המיוחס כאן לרש"י אומר כי בכלל היה זה איש מישראל שהרג את אחאב. כלומר, לפי פירוש זה - אחאב נהרג מאש כוחותינו, ובסופו של דבר גם התחפושת שלו לא היתה נצרכת.

את ספר דברי הימים המתמקד במלכי בית דוד לא מעניין סיפורו של אחאב מלך ישראל, ולכן כל המשך הסיפור המופיע במלכים א' לא מופיע כאן. יחד עם זאת, עלינו לזכור לאחאב גם טובות - שאף על פי שמלך רשע היה, התאמץ לעמוד במרכבה גם אחרי שנפגע מכת מוות על מנת שלא להפיל את ליבם של ישראל בקרב. בנקודה הזו הוא ראוי להיזכר ולהצטרף בתודעה שלנו עם יהושפט מלך יהודה.