פרק כ"ג: יואש - מלך של תקווה

אפשר והיינו מתייאשים מבית דוד. הנצר האחרון מבית דוד נקרא על שם הייאוש האפשרי הזה: יואש. או כפי שהוא נקרא בספר מלכים: יהואש. אך "אין יאוש בעולם כלל". הילד יואש מוחבא במשך שש שנים - מגיל שנה ועד שבע, ולאחר מכן הוא יוצא להשיב את המלכות למקומה הראוי: "וַיּוֹצִיאוּ אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ וַיִּתְּנוּ עָלָיו אֶת הַנֵּזֶר וְאֶת הָעֵדוּת וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ וַיִּמְשָׁחֻהוּ יְהוֹיָדָע וּבָנָיו, וַיֹּאמְרוּ: יְחִי הַמֶּלֶךְ!" (דברי הימים ב כ"ג, יא). מתואר כאן שהניחו על יואש את הכתר (נזר) ואת ה"עדות". מהי אותה עדות? לכאורה זהו ספר התורה של המלך. אך חכמים אומרים (עבודה זרה מד.) שהכתר הוא כשלעצמו העדות - שהיה הכתר מעיד מי ראוי למלכות ומי לא. מדובר בכתר שנלקח ממלך בני עמון, כפי שלמדנו בפרק כ' מספר דברי הימים א, שהיה הולם רק לראשו של מי שראוי למלוך. יואש, אם כן, היה ראוי למלוך כיוון שהכתר הלם את ראשו. העדות הזו היתה נצרכת, מפני שהיו אנשים שיכלו לבוא ולטעון שיואש הקטן אינו מזרע בית דוד, או שהוא אינו יואש שנעלם מעין כל וכדומה. בנוסף לכתר, יואש נמשח כאן בשמן המשחה. סתם כך, אין מושחים מלך בן מלך. אך יואש הוא מקרה מיוחד. יואש איננו מכיר את אביו - ואולי זה דווקא לטובתו - הוא לא הספיק לקבל את החינוך הגרוע של בית אביו. הוא מתחיל מן ההתחלה, מן הנזר - ההתנזרות מן המעשים הרעים, יש לו עדות ותורה והוא מתחיל מההתחלה. במשיחתו כאן מצהירים לכל: מלך זה אינו ממשיך את דרכו של אביו מהבחינה המוסרית, אלא את דרכו של דוד המלך שנמשח בשמן המשחה. ללמדנו, שיכול כל אדם - ואפילו שמו מעיד על ייאוש - להתחיל מההתחלה ולהיות מלך של תקווה.