יואש המלך עולה כבר בגיל שבע על כסא המלוכה. הוא הולך בדרך ה', אלא שיש מחלוקת בין הנאמר במלכים ב' לבין הנאמר בפרקנו. במלכים ב' נאמר: "וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כָּל יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן" (מלכים ב י"ב, ג) - דהיינו שהלך בדרך ה' כל ימי חייו, ואילו מפרקנו משתמע שהלך בדרך ה' רק בימי חייו של יהוידע הכהן: "וַיַּעַשׂ יוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כָּל יְמֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן" (דברי הימים ב כ"ד, ב). והדברים מבוארים בהמשך הפרק, כאשר הכתוב מצייר באופן חיובי את דמותו ופועלו של יואש בחיי יהוידע הכהן, ומפסוק ט"ו בו מתואר מותו של יהוידע העלילה מקבלת תפנית חדה: "וַיִּזְקַן יְהוֹיָדָע וַיִּשְׂבַּע יָמִים וַיָּמֹת בֶּן מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּמוֹתוֹ, וַיִּקְבְּרֻהוּ בְעִיר דָּוִיד עִם הַמְּלָכִים כִּי עָשָׂה טוֹבָה בְּיִשְׂרָאֵל וְעִם הָאֱלֹהִים וּבֵיתוֹ. וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ - אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם, וַיַּעַזְבוּ אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הָאֲשֵׁרִים וְאֶת הָעֲצַבִּים וַיְהִי קֶצֶף עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת" (שם, טו-יח). המלך יואש הוא תלמיד של יהוידע, וכל עוד רבו חי הוא ידע לילך בדרך הישר. כאשר רבו עוזב אותו, הוא מאבד משהו ממלכותו, משהו מאיכותו הפנימית. הלא יואש מלך כאמור בגיל שבע ויהוידע הוא שמתווה לו את הדרך, הוא שמוליך ומביא את יואש הצעיר. לכך, כל ימי יהוידע עשה יואש את הטוב בעיני ה'. כאשר בנו של יהוידע, זכריה, בא ומנסה להמשיך ולחנך אותו - יואש לא יכול לקבל זאת, הוא מסיר את מוסרותיו מעליו ומצווה להרוג את זכריה. הוא רואה את עצמו ברשות עצמו, וכפי שנאמר: "וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ - אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם" (שם, יז). חכמים מפרשים שבאותה שעה שרי יהודה באו והשתחוו ליואש, ואמרו לו שמבחינתם הוא אלוהים, שהרי איך יתכן שבקטנותו היה בבית המקדש, במקום עליו נאמר: "והזר הקרב יומת" ולא קרהו שום פגע רע? יואש השתכנע מדבריהם, עשה את עצמו אלוה ומשם המצב רק התדרדר. כל אדם עשוי "לעוף על עצמו" יתר על המידה. לכך, ראוי לכל אדם שיהיה בסביבתו חבר קרוב, מישהו שיזכיר לו מיהו באמת, שישיב אותו לגודלו הטבעי והאמיתי מבלי להשפילו. כך עשו כמה וכמה חכמים בהיסטוריה, כמו למשל: רבי שלמה לוריא בן המאה השש עשרה, שהיה חריף ותקיף מאוד בדעתו ואף על פי כן היה נסגר בחדרו פעם בשבוע עם תלמיד חכמים פשוט שהיה נותן לו דברי תוכחה ומוסר.
בעקבות יואש, אנשי יהודה עובדים עבודה זרה ולא נשמעים לדברי הנביאים ששלח אליהם ה'. או אז מגיע זכריה הנביא, בנו של יהוידע הכהן ומוכיח אף הוא את העם: "וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם וַיֹּאמֶר לָהֶם: כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים: לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת ה' וְלֹא תַצְלִיחוּ, כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת ה' וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם. וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית ה'. וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ, וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ. וּכְמוֹתוֹ אָמַר: יֵרֶא ה' וְיִדְרֹשׁ" (שם, כ-כב). במותו, זכריה מוסר את הדין לשמים ומבקש שידרשו את דמו. וכך היה: "וַיְהִי לִתְקוּפַת הַשָּׁנָה עָלָה עָלָיו חֵיל אֲרָם וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת כָּל שָׂרֵי הָעָם מֵעָם וְכָל שְׁלָלָם שִׁלְּחוּ לְמֶלֶךְ דַּרְמָשֶׂק… וְאֶת יוֹאָשׁ עָשׂוּ שְׁפָטִים. וּבְלֶכְתָּם מִמֶּנּוּ כִּי עָזְבוּ אֹתוֹ בְּמַחֲלוּיִם רַבִּים, הִתְקַשְּׁרוּ עָלָיו עֲבָדָיו בִּדְמֵי בְּנֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּהַרְגֻהוּ עַל מִטָּתוֹ וַיָּמֹת וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּעִיר דָּוִיד וְלֹא קְבָרֻהוּ בְּקִבְרוֹת הַמְּלָכִים" (שם, כה).
על ההריגה הזו של זכריה בחצר המקדש אמרו חכמים במדרש: "שבע עבירות עברו ישראל באותו היום: הרגו כהן ונביא ודיין ושפכו דם נקי וטימאו את העזרה ושבת ויום הכיפורים היה". ובמדרשים אחרים, חכמים אומרים שהנקמה על דמו של זכריה היא לא רק בפרקנו, אלא היא נמשכה עוד כמאתיים וחמישים שנה לאחר מכן, כאשר אומר ירמיה הנביא באיכה: "אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה' כֹּהֵן וְנָבִיא". בתלמוד (סנהדרין צו:) מסופר שכאשר הכובש הבבלי נבוזראדן עלה להר הבית הוא ראה שם דבר מחריד – דם רותח מן הארץ ללא הפסק ברצפת בית המקדש. אחרי שאלות ואיומים רבים נבוזראדן הכריח את הכוהנים בבית המקדש לגלות לו מה פשר הדם הרותח מן האדמה שלא נח. בסוף הם הודו בפניו: "האי כהן ונביא הוא דאינבי להו לישראל בחורבנא דירושלים וקטלוהו" [זה דם כהן ונביא הוא שהתנבא להם לישראל לחורבן ירושלים והרגוהו]. וממשיכה הגמרא: אמר [נבוזרדאן לכוהנים]: אני אפייס אותו [את זכריה, כדי שדמו יפסיק לרתוח]. הביא לפניו חכמים והרגם ליד הדם הזה - ולא נח הדם מלרתוח. הביא תינוקות בית רבן, הרג אותם עליו - ולא נח דמו מלרתוח. והביא פרחי כהונה, הרג אותם עליו - ולא נח הדם מלרתוח. עד שהרג עליו 94,000 אנשים ועדיין לא נח הדם. התקרב נבוזראדן אליו ואמר: זכריה, זכריה, הטוב שבהן איבדתים! אתה רוצה שאהרוג את כולם?! מיד נח הדם מלרתוח.
אי אפשר לסיים את הפרק בלי להזכיר הערה נוספת של חכמים על זכריה. אם אמרנו שיואש נכשל בגאווה יתירה לאחר מותו של יהוידע רבו, חכמים מעירים שגם זכריה נכשל בדבר דומה במקום שבו היה עליו להיות ענוותן. במה דברים אמורים? על זכריה נאמר: "וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם וַיֹּאמֶר לָהֶם" (דברי הימים ב כ"ד, כ) - ועל כך דרשו חכמים (קהלת רבה פרשה י; ילקוט שמעוני דברי הימים-ב רמז תתרפה; ועוד): "אִם רוּחַ הַמּוֹשֵׁל תַּעֲלֶה עָלֶיךָ, מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּח (קהלת י, ד). כי באתה לך ממשלה - אל תנח מידת ענוותנותך, ללמדך שכל המניח ענוותנותו - גורם מיתה לעולמו, וחטאת לדורו. וממי את למד? מזכריה, שנאמר: וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם: וכי מעל ראשי העם היה הולך? - אלא שראה עצמו גדול מכל העם, חתן המלך (זכריה היה בנה של יהושבעת, אשתו של יהוידע, והיא היתה ביתו של המלך יורם) וכהן (גדול) ונביא ודיין - התחיל מדבר גדולות, ואומר להם: לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת ה', וְלֹא תַצְלִיחוּ וגו'. מיד - וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ…". ישמע חכם ויוסף לקח; אתה רוצה לתת מוסר לאדם שחטא בחטא הגאווה? תוכיחו בדרך של ענווה ואל תשתמש חלילה בכלי הפסול של הגאווה. לו זכריה היה מוכיח את ישראל "בתוך העם" - אפשר ודבריו היו נשמעים, אך מכיוון שאופי דבריו היה "מעל לעם" - דבריו לא נשמעו, וגם הוא סיים את חייו בצורה טראגית.
コメント