פרק כ"ו: וכחזקתו גבה ליבו עד להשחית

אם שמו של אמציה מגלה על האומץ שבו, הרי ששמו של בנו - עֻזִּיָּהוּ - מראה על העוז שהיה בו. גם את שמו המוזכר בספר מלכים ב' אפשר לדרוש באופן דומה: עזריהו - אדם הנעזר על ידי ה', וכן גם שמה של אמו הוא שם בעל עוצמה: יְכָלְיָה. שמו של אדם יכול להדריך ולכוון אותו במהלך חייו, אך עוזיהו מפספס את שמו - כמו אביו. בתחילה, הוא חווה הצלחה כמו אביו, וכמו אביו - אחרי ההצלחה גָּבַהּ ליבו והוא מבקש לו גדולה שאינה שייכת אליו. במה דברים אמורים? עוזיהו כבש ערים בצורות, החזיק במדינה כולה ועשה בה כאדם שעושה בתוך שלו, ההמונים נתנו לו מנחה, שמו הגיע עד למצרים, הוא השיג עושר רב, ועוד. שיאו מופיע בפסוק ט"ו: "וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלִַם חִשְּׁבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב לִהְיוֹת עַל הַמִּגְדָּלִים וְעַל הַפִּנּוֹת לִירוֹא בַּחִצִּים וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד לְמֵרָחוֹק כִּי הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי חָזָק" (דברי הימים ב כ"ו, טו). עד כאן עוזיהו (או: עזריהו) פועל בהתאם לשמו והוא מצליח. או אז מגיע השבר הגדול: "וּכְחֶזְקָתוֹ - גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית, וַיִּמְעַל בַּה' אֱלֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת" (שם, טז). לא אחת הזכרנו כי המלך צריך שיהיה לו גובה הלב ברמה מסוימת על מנת שתהיה יראת מלכותו שורה על פני ההמון, אך עליו להיזהר שמא גבהות לב זו תגלוש למימדים אסורים ותוביל אותו לסור מאחרי ה'. כך למשל, ליבו של המלך יהושפט גבהּ - אך באופן הנכון: "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'" (שם י"ז, ו). אצל עוזיהו לעומת זאת, גבהות הלב הובילה אותו לנסות ליטול גם את שררת הכהונה, כאשר הוא נכנס לבית המקדש במטרה להקטיר קטורת על מזבח הזהב. "וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַה' שְׁמוֹנִים בְּנֵי חָיִל, וַיַּעַמְדוּ עַל עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ: לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה' כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר. צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ - כִּי מָעַלְתָּ, וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵה' אֱלֹהִים" (שם, יז-יח). לשמע דבריהם, עוזיהו מגיב בכעס׃ "וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר, וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה' מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת" (שם, יט). הצרעת שפשתה במצחו - מקום הכתר - מורה כי עוזיהו אינו ראוי לכתר הכהונה שאותו ביקש ליטול. "וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל הַכֹּהֲנִים וְהִנֵּה הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ ה'... וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בֵּית הַחָפְשִׁית מְצֹרָע כִּי נִגְזַר מִבֵּית ה', וְיוֹתָם בְּנוֹ עַל בֵּית הַמֶּלֶךְ שׁוֹפֵט אֶת עַם הָאָרֶץ" (שם, כא). עוזיהו יושב ב"בית החופשית" - האות פ"א לפעמים מתחלפת עם האות בי"ת, דהיינו: "בית החבשית", מלשון חבישה ואסירה - שהרי עוזיהו נמצא במקום חבוש (אסור) שאינו יכול לצאת ממנו. חכמים אומרים שמאחר ו"המצורע חשוב כמת", עוזיהו בנה לו בית גבוה בתוך בית הקברות כדי שלפחות יוכל להשקיף ממנו על ירושלים. הוא נמצא בעיר המתים, ומבטו מופנה לכיוון עיר החיים. לפי זה, אפשר לומר שכאשר היה עוזיהו מלך, הוא חשב שהוא חופשי לעשות כרצונו, וכעת שהוא מצורע ויושב ב"בית החופשית" הוא מבין שרק כעת הוא נמצא במקום שהוא באמת "חופש", כי השררה איננה חופש אלא עבדות. זוהי הסתכלות מיוחדת על מצבו האמיתי של האדם הדורשת התבוננות רבה.

עד כה הסברנו את גאוותו של עוזיהו כגאווה שלילית, אך יש מחכמינו שהסבירו אחרת. כך למשל מופיע בפירוש המיוחס לרש"י: "ויבא אל היכל ה' - שאמר: נאה למלך לשרת למלך הכבוד", וכן בילקוט שמעוני (על מלכים ב', ט"ו): "והלא דברים קל וחומר, ומה עוזיהו המלך שלא נתכוון בשביל כבוד עצמו אלא בשביל כבוד קונו - כך נענש, המתכוון ליטול לו גדולה ולא בשביל קונו - על אחת כמה וכמה". גם מדעה זו של חכמים הלקח נלמד, שאפילו אדם המתכוון לעשות לשם שמים צריך להיזהר מלטול גדולה לעצמו.