פרק כ"ו: ושבואל נגיד על האוצרות

אחד המינויים שצד את עיניי בפרק כ"ו הוא מינוי נכדו של משה רבנו עליו השלום: "וּשְׁבֻאֵל בֶּן גֵּרְשׁוֹם בֶּן מֹשֶׁה נָגִיד עַל הָאֹצָרוֹת" (דברי הימים א כ"ו, כד). משה רבנו היה איש שבז לממון, ועושרו הגיע אליו בכלל מן הפסולת של הלוחות. משה הוא מי שאמר לקב"ה בעקבות המחלוקת עם קרח ועדתו: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (במדבר ט"ז, טו). לעומת משה, קרח רדף אחר הממון ואחר השררה מתוך שעינו היתה רעה, רוחו גבוהה ונפשו רחבה. מעניין לראות את נכדיהם של השניים. שמואל, מצאצאי קרח, גם הוא אומר לבני ישראל: "אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי, וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי, וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי, אֶת מִי רַצּוֹתִי, וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ - וְאָשִׁיב לָכֶם" (שמואל א י"ב, ג). חכמים אף אמרו ששמואל היה מסתובב מעיר לעיר ולוקח את כלי ביתו עימו. למעשה, לא רק שמואל אלא רבים מצאצאיו של קרח הפכו למשוררים ולאנשי ורוח. לעומת זאת, נכדו של משה - שבואל - היה לו עניין גדול עם הממון. חכמים אומרים כי שבואל זה הוא היה הנער הלוי שנשכר להיות כהן לעבודה זרה במעשה פסל מיכה (שופטים י"ח). הגמרא (בבא בתרא קט) מספרת לנו את תולדות חייו, ושם מובא ששבואל אמר שהוא שמע מבית משה רבנו שעדיף לאדם לעבוד עבודה שהיא זרה לו ואל יצטרך לבריות, ולכך הוא מכר את עצמו בשביל כסף. בשלב מאוחר יותר הוא שב בתשובה, ועל כך אומרת הגמרא: "וכי שבואל שמו? והלא יהונתן שמו! אמר רבי יוחנן: ששב לאל בכל ליבו". ועוד אומרת שם הגמרא: "כיוון שראה דוד שממון חביב עליו (על שבואל) ביותר - מינהו על האוצרות". נשאלת השאלה: מה ראה דוד לעשות כן? והלא דווקא מפני שממון חביב על שבואל ביותר, לא ראוי שיהיה ממונה על האוצרות! אלא, יש כאן לימוד גדול. דוד מבין שצריך לתת את הכסף למי שיודע להעריכו כראוי ואוהבו ועושה זאת בצורה מתוקנת. לא צריך לשנוא את הכסף, אלא לעשות לו עילוי ולהשתמש בו לטובה. לכך, כאשר ראה דוד את שבואל - ששב לאל בכל ליבו - ויש לו הערכה נכונה לממון, מינהו לתפקיד. אדם כזה יהיה גם רווחי וגם אמין.