פרק כ"ז: מיותם ועד רבי שמעון בר יוחאי

לפי חלק מפרשננו, יותם היה המלך התם והשלם ביותר בכל שושלת בית דוד. אנו יכולים לראות ניצנים לכך בכבוד שחלק יותם לאביו עוזיהו. כפי שראינו בפרק כ"ו, עוזיהו המלך נצטרע בעודו מלך ונסתלק מכס המלוכה. על אף ש"המצורע חשוב כמת", יותם נזהר מאוד בכבודו של אביו ולא ראה בעצמו מלך בחיי אביו: "וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בֵּית הַחָפְשִׁית מְצֹרָע כִּי נִגְזַר מִבֵּית ה', וְיוֹתָם בְּנוֹ עַל בֵּית הַמֶּלֶךְ שׁוֹפֵט אֶת עַם הָאָרֶץ" (דברי הימים כ"ו, כא). יותם רואה בעצמו רק מי ששופט את עם הארץ - אך הוא אינו נוטל את המלוכה לידיו כל עוד אביו חי. יותם היה יתום בחיי אביו, אך יתמותו מגלה על תומתו. אביו ביקש לעצמו גדולה שאינה ראויה לו ולכך נצטרע, ואילו הוא ההפך הגמור ממנו ואינו מבקש ליטול את הגדולה שלכאורה ראויה לו. רש"י דורש את הפסוק "בן יכבד אב" על יותם ואומר שכאשר היה יותם שופט את העם, הוא היה מזכיר את שם אביו תדיר.

יותם מולך שש עשרה שנה בירושלים ועושה את הישר בעיני ה': "וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה עֻזִּיָּהוּ אָבִיו" (שם כ"ז, ב), אלא שהכתוב מוסיף הסתייגות:"רַק לֹא בָא אֶל הֵיכַל ה' וְעוֹד הָעָם מַשְׁחִיתִים" (שם). יש מבארים שכוונת הכתוב היא שיותם לא עשה כמעשה אביו ונזהר מלבוא להיכל ה' כדי להקטיר. אך בפשטות משמע שהוא לא נכנס כלל להיכל ה'. אפשר לבאר שיותם נמנע מלהכנס לבית המקדש לא מפני שמאס בו חלילה, אלא מאחר והיתה לו טראומה מהמקום בו אביו נצטרע. הראיה לכך היא הפסוק הבא: "הוּא בָּנָה אֶת שַׁעַר בֵּית ה' הָעֶלְיוֹן וּבְחוֹמַת הָעֹפֶל בָּנָה לָרֹב" (שם, ג). חכמים אומרים ששער זה היה מחבר בין בית המלך לבין בית המקדש, מה שמורה על כך שיותם לא רצה חלילה בניתוק מבית ה', אלא הוא קווה שיבוא יום שהוא, או בנו, או בן בנו, יכנסו אל המקדש ומן המקדש יצאו אל ביתם. כך אמנם מפרש הרד"ק: "רק לא בא אל היכל ה' - בעבור שנכשל בו עזיהו אביו, לא רצה להכנס שם להתפלל ולהקריב קרבנותיו והיה מקריב בבמות. ועוד העם משחיתים - כמו שמפורש במלכים: עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות". אם כן, יותם לא נכנס להיכל ה' כ"הוראת שעה" לעצמו, אך הוא חידש את השער המקשר בין בית ה' לבית המלך. החידוש הזה אמנם לא הועיל בזמן בנו (אחז), אך כן הועיל בזמן נכדו – חזקיהו. המלך אחז אחז בדלתות המקדש וסגר אותן, ואילו חזקיהו פתח את דלתות בית ה' וחיזקן.

יותם הוא מלך תם ושלם. בפירוש המיוחס לרש"י מתואר שהוא היה התם בכל מלכי בית דוד: "שבכל המלכים שלפניו ושלאחריו מצינו בהם חטא, חוץ מיותם. דוד – רק באוריה החתי, שלמה – נשיו הטו את לבבו, רחבעם – עזב את תורת ה', אביה – וילך בכל חטאות אביו, אסא – הוציא כסף וזהב מאוצרות בית ה' ונתן את הנביא בתוך בית המהפכת, יהושפט – התחבר ליהורם הרשע, יהורם – הרג את אחיו, אחזיהו – אמו יעצה לו להרשיע, יואש – הרג את הנביא זכריה ונעשה קדש (עשה עצמו אלוה), אמציה – השתחווה לפסילי שעיר, עוזיהו – נכנס להיכל להקטיר, אחז – הלך בדרכי מלך ישראל וגם עשה מצבות לבעלים, חזקיה – גבה ליבו ויהי עליו קצף ועל שלושה דברים שעשה לא הודו לו חכמים, מנשה – עשה את הרע בעיני ה', יאשיהו – לא שמע את דברי הנבואה מפי האלוהים, צדקיה – עשה את הרע בעיני ה' ולא נכנע מפני ירמיה, אבל יותם לא נמצא בו שום דופי". על כך אומר רבי שמעון בר יוחאי בגמרא, שהוא עצמו יכול לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שהוא נולד ועד עכשיו, ואם בנו אלעזר יצטרף עימו יוכלו שניהם לפטור את העולם כולו מיום בריאת העולם ועד עכשיו, ואילו אם יותם בן עוזיהו יצטרף עימם - יוכלו לפטור שלושתם את העולם מיום שנברא העולם ועד העולם. מה משותף לרשב"י וליותם המלך? שניהם גילו ענווה ונתנו מקום לזולתם; רשב"י נתן מקום של כבוד לבנו ילדו, ואילו יותם נתן מקום של כבוד לאביו מולידו. זהו הדבר שיכול לפטור את העולם מן הדין, וזה כל עניינו של מדרש זה; כשאלוהים ברא את העולם, הוא פינה מקום לזולתו (בלשון המקובלים: צמצם את עצמו). זהו גילוי ענווה המעניק מקום לזולת. מאז ועד עתה, בני האדם נדרשים לחקות את אלוהים ולתת מקום לזולתם.