פרק כ"ט: עונשה של מצרים

גם פרעה מתגאה וחושב שהוא מקור הכל. הוא חושב שהוא כיאור - מקור החיים במצרים: "הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנים הגדול הרבץ בתוך יאריו, אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני" (יחזקאל כ"ט, ג). יחזקאל מנבא עליו שבסופו של דבר יפלט ליבשה עם כל "דגיו" וימצא את מותו ביבשה. וכל זאת למה? מפני שמצרים היתה "משענת קנה לבית ישראל" (שם, ו). ישראל בטחו בהם והעריכו שמבחינה ריאל-פוליטית כדאי לסמוך על מצרים, ובכך שכחו את אלוהיהם, את מוסר הנביאים ואת אזהרות ירמיה הנביא שלא להסמך על מצרים, מצרים אכזבה אותם בסופו של דבר ועל כן היא ענוש תענש. הנביא מנבא על מצרים, שהיתה הנישאה מכל הממלכות שתהפוך תוך ארבעים שנות גלות להיות השפלה מכל הממלכות.

לאחר מכן, מצרים תהיה נתונה לידיו של נבוכדראצר. נבוכדראצר העביד את חייליו עבודה קשה כדי להלחם בצור, וחייליו היו מותשים ביותר ולא קבלו שכר על עבודתם: "כל ראש מוקרח, וכל כתף מרוטה, ושכר לא היה לו ולחילו מצור על העבודה אשר עבד עליה" (שם, יח). הנביא מנבא עליהם שיהיה להם שכר: "כה אמר ה' אלוהים: הנני נתן לנבוכדראצר מלך בבל את ארץ מצרים, ונשא המונה ושלל שללה ובזז בזה והיתה שכר לחילו" (שם, יט). זוהי תוספת בזיון למצרים שהופכת להיות בגדר "שכר" על כך שהחריבו את צור למען ה'.

הפרק מסתיים בהפתעה: "ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל ולך אתן פתחון פה בתוכם וידעו כי אני ה'" (שם, כא). המו גויים, מטו ממלכות, יש מאבקים קשים בין מעצמות - ובסופו של דבר עם ישראל ירומם קרנו ולדברי הנביא יחזקאל יהיה פתחון פה, דבר דברי הנביא יתאמתו וכל הנעשה ישרת את דבר ה'.