פרק כ"ט: ראיתי בשמחה להתנדב לך

על הפרוכת בבית הכנסת בקיבוץ "שדה אליהו" שבעמק המעיינות כתוב בגדול: "רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב לָךְ" (דברי הימים כ"ט, יז). פסוק זה לקוח מפרקנו ונאמר על ידי דוד המלך בתפילתו לקב"ה. פרק כ"ט כולו החותם את הספר מדבר על נדבה הבאה מנקודת הלב הפנימית. בתחילת הפרק, דוד מתאר לשלמה ולכל ישראל את הנדבה הגדולה שלו לבית ה', ומסיים את דבריו אלה בשאלה רטורית: "וּמִי מִתְנַדֵּב לְמַלֹּאות יָדוֹ הַיּוֹם לַה'?" (שם, ה). רוח ההתנדבות הזו של דוד מדביקה את העם: "וַיִּתְנַדְּבוּ שָׂרֵי הָאָבוֹת וְשָׂרֵי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וּלְשָׂרֵי מְלֶאכֶת הַמֶּלֶךְ...

וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל הִתְנַדְּבָם כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לַה', וְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה" (שם, ו-ט). רש"י אומר: "בלב אחד נתנו, ברצון נפשם - ולא בשני לבבות. שיש אדם שנותן בעל כרחו ולא בנפש חפצה, או שמתבייש מאחרים, והוא נקרא: שני לבבות. אבל אלו - ברצון נפשם נתנו כולם". ועוד אומר רש"י: "וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה - ושלא תאמר: כהם - ולא יותר מכולם, לכך אמר: וגם דוד המלך שמח וגו' יותר מכולם, כי הוא בעל המעשה". הרוח ההתנדבותית האמיתית היא כאשר האדם שמח שהוא נותן ואחרים נותנים עימו. וכפי שלימדנו התנא במסכת אבות (אבות ה', יג): "אַרְבַּע מִדּוֹת בְּנוֹתְנֵי צְדְקָה: הָרוֹצֶה שֶׁיִּתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים - עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים. יִתְּנוּ אֲחֵרִים וְהוּא לֹא יִתֵּן - עֵינוֹ רָעָה בְשֶׁלּוֹ. יִתֵּן וְיִתְּנוּ אֲחֵרִים - חָסִיד. לֹא יִתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים - רָשָׁע".

מעבר לשמחה שבהתנדבות, נדבתו של דוד מלאה ענווה ובאה בהרגשה של "לא משלי אני נותן": "וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ וּמְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ. וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת? כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ" (דברי הימים א כ"ט, יג-יד). על כך אמר רבי אלעזר איש ברתותא (אבות ג', ז): "תן לו משלו, שאתה ושלך שלו". ממשיך דוד ואומר לקב"ה: "וְיָדַעְתִּי אֱלֹהַי כִּי אַתָּה בֹּחֵן לֵבָב וּמֵישָׁרִים תִּרְצֶה. אֲנִי בְּיֹשֶׁר לְבָבִי הִתְנַדַּבְתִּי כָל אֵלֶּה, וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ פֹה רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב לָךְ" (דברי הימים כ"ט, יז). זהו הפסוק בו פתחנו את דברינו לפרק זה, והוא מנוסח באופן מתעתע במידת מה - שכן הקורא עלול לחשוב שהמילים "ראיתי בשמחה להתנדב לך" מוסבות על דוד המלך שמעיד על עצמו כי התנדב בשמחה, כאשר האמת היא שהמילים הללו מוסבות על ישראל. דהיינו: דוד מעיד שראה שעם ישראל שמחים להתנדב לה'. בקשתו של דוד כאן היא שרוח ההתנדבות שלבשה אותו ודבקה בעם ישראל תִשמר ותישאר. לא בכדי אנו אומרים "דוד מלך ישראל חי וקיים" - ומבקשים גם אנחנו שהתודעה הזו של "יתן הוא ויתנו אחרים" של מלכנו הנדיב תהיה חיה וקיימת תמיד.