פרק ל"א: ויעש הטוב והישר והאמת

בפרק ל' הזכרנו כי חזקיהו המלך פועל בתודעה אחדותית. בפרק ל"א הוא ממשיך באותה הרוח ומבטל את הבמות מהארץ: "וּכְכַלּוֹת כָּל זֹאת יָצְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים לְעָרֵי יְהוּדָה וַיְשַׁבְּרוּ הַמַּצֵּבוֹת וַיְגַדְּעוּ הָאֲשֵׁרִים וַיְנַתְּצוּ אֶת הַבָּמוֹת וְאֶת הַמִּזְבְּחֹת מִכָּל יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וּבְאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה עַד לְכַלֵּה" (דברי הימים ב ל"א, א). ביטול הבמות הוא ביטול עבודת ה' בדרך פרטית. חזקיהו רואה הכרח לבטל את הבמות במטרה להשיב את האחדות בעבודת ה' על כנה, ולכך הוא פועל לריכוזיות הפולחן. אחדות העובדים לשם ה' היא חשובה מאוד; לא כל אחד בונה במה ועובד את ה' לבדו בדרכו, אלא יש מקום מסויים שאליו כולם עולם, מקום שלא נתחלק לשבטים ומסמל את האחדות בעם.

ממשיך הכתוב ומתאר את הקרבת קרבנות הציבור בימי חזקיהו: "וּמְנָת הַמֶּלֶךְ מִן רְכוּשׁוֹ לָעֹלוֹת לְעֹלוֹת הַבֹּקֶר וְהָעֶרֶב, וְהָעֹלוֹת לַשַּׁבָּתוֹת וְלֶחֳדָשִׁים וְלַמֹּעֲדִים כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת ה'" (שם, ג). את קרבנות הציבור מקריבים מכספי הציבור, וכאן לכאורה המימון מגיע מרכוש המלך ("מנת המלך"). אך אל דאגה, מדובר במנה (חלק) שקיבל המלך מן העם, דהיינו: כספי המיסים. בכך, חזקיהו מזכה את כלל הציבור בעבודת המקדש.

חזקיה עודד את הכהנים והלויים לשוב לעבודתם על ידי שקרא לעם לתת להם מכספם: "וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה'" (שם, ד). כנראה שבאותם ימים היו כהנים ולויים בטלנים שהתרגלו להשבתת בית ה' על ידי המלך אחז, ולכך היה צורך לעודד אותם על מנת לשוב לתורה ולעבודה. העם נשמע לדבריו של חזקיהו ומגדיל לעשות: "וְכִפְרֹץ הַדָּבָר, הִרְבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל רֵאשִׁית דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר וּדְבַשׁ וְכֹל תְּבוּאַת שָׂדֶה וּמַעְשַׂר הַכֹּל לָרֹב הֵבִיאוּ. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה הַיּוֹשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה גַּם הֵם מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן וּמַעְשַׂר קָדָשִׁים הַמְקֻדָּשִׁים לַה' אֱלֹהֵיהֶם הֵבִיאוּ וַיִּתְּנוּ עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת" (שם, ה-ו). המלבי"ם מעיר כאן כי רוח ההתנדבות של העם כאן היא הרבה מעבר למה שמחייבת התורה. כך לדוגמא: תבואת שדה, מעשר כספים, מעשר בקר וצאן שניתן כאן כולו לכהנים – כל אלו אין חיובם מן התורה כלל. כל זאת בזכותו של חזקיהו מלך יהודה שכוונתו היתה לשם שמים. וכך מעיד עליו הכתוב בסיום הפרק: "וַיַּעַשׂ כָּזֹאת יְחִזְקִיָּהוּ בְּכָל יְהוּדָה, וַיַּעַשׂ הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר וְהָאֱמֶת לִפְנֵי ה' אֱלֹהָיו. וּבְכָל מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר הֵחֵל בַּעֲבוֹדַת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבַתּוֹרָה וּבַמִּצְוָה לִדְרֹשׁ לֵאלֹהָיו בְּכָל לְבָבוֹ עָשָׂה וְהִצְלִיחַ" (שם, כ-כא). מניעיו של חזקיהו לא היו של כבוד עצמי או למען הגדלת שמו וממלכתו, כי אם לשם שמים. ובאמת, שמו מעיד עליו כי הוא בא לחזק את מטרותיו של "י-ה". הכתוב מתאר כי חזקיהו עושה את הטוב, את הישר ואת האמת. הטוב – אלו המצוות שבין אדם למקום, הישר – זהו בין אדם לחבירו, והאמת – זו אמונתו. האיש המאחד ומאוחד במידותיו התרומיות, בינו לבין עצמו, בינו לבין זולתו ובינו לבין אלוהיו. אחדות הנובעת ממקום כזה – מצליחה.