פרק ל"א: תמו דברי איוב

בסיום דבריו כלפי הרעים, איוב מפרט את כל העוונות האפשריים שיחטא בהם אדם בעל כח ועושר, ומכריז: אני עמדתי בכל הנסיונות והפתיונות. הוא מכחיש כל אשמה אפשרית שמישהו ינסה לתלות בו. למעשה, הוא מתחיל לעשות זאת כבר עם סיום הפרק הקודם באמרו: "אִם לֹא בָכִיתִי לִקְשֵׁה יוֹם עָגְמָה נַפְשִׁי לָאֶבְיוֹן" (איוב ל', כה). ובפרקנו, איוב פותח ואומר: "בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה" (שם ל"א, א) – יש היתר להתבונן על אשה בתולה על מנת לבדוק האם היא מוצאת חן בעיניו כדי שישאנה, ואיוב מצהיר כי מנע את עצמו גם מזאת. "וּמֶה חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל וְנַחֲלַת שַׁדַּי מִמְּרֹמִים?" (שם, ב) – שואל איוב במעין שאלה רטורית: ומה אלוהים גמל לי על זאת? "הֲלֹא אֵיד – לְעַוָּל, וְנֵכֶר - לְפֹעֲלֵי אָוֶן, הֲלֹא הוּא יִרְאֶה דְרָכָי וְכָל צְעָדַי יִסְפּוֹר" (שם, ג-ד) – הלא השבר והצרה (שבאו עלי) מיועדים לרשעים ואילו אני צדיק.

איוב מזמין את אלוהים לשפוט אותו במאזני צדק ואומר מה היה ראוי שיקרה לו אם באמת היה חוטא: "יִשְׁקְלֵנִי בְמֹאזְנֵי צֶדֶק וְיֵדַע אֱלוֹהַּ תֻּמָּתִי. אִם תִּטֶּה אַשֻּׁרִי מִנִּי הַדָּרֶךְ וְאַחַר עֵינַי הָלַךְ לִבִּי וּבְכַפַּי דָּבַק מֻאוּם - אֶזְרְעָה וְאַחֵר יֹאכֵל וְצֶאֱצָאַי יְשֹׁרָשׁוּ" (שם, ו-ח). הוא מצהיר כי תמיד רחש לעבדיו כבוד מתוך יראת אלוהים שהיתה בו ומתוך שהכיר בכך שכל בני האדם נבראו בשווה: "אִם אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי בְּרִבָם עִמָּדִי, וּמָה אֶעֱשֶׂה כִּי יָקוּם אֵל וְכִי יִפְקֹד מָה אֲשִׁיבֶנּוּ? - הֲ‍לֹא בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד" (שם, יג-טו). כבר מנעוריו דאג איוב לחלשים: "אִם אֶמְנַע מֵחֵפֶץ דַּלִּים וְעֵינֵי אַלְמָנָה אֲכַלֶּה, וְאֹכַל פִּתִּי לְבַדִּי וְלֹא אָכַל יָתוֹם מִמֶּנָּה? כִּי מִנְּעוּרַי גְּדֵלַנִי כְאָב וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶנָּה" (שם, טז-יח). כמו כן, הוא לא השתכר מרב עושר והצלחה: "אִם שַׂמְתִּי זָהָב כִּסְלִי וְלַכֶּתֶם אָמַרְתִּי מִבְטַחִי, אִם אֶשְׂמַח כִּי רַב חֵילִי וְכִי כַבִּיר מָצְאָה יָדִי, אִם אֶרְאֶה אוֹר כִּי יָהֵל וְיָרֵחַ יָקָר הֹלֵךְ, וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי וַתִּשַּׁק יָדִי לְפִי - גַּם הוּא עָוֹן פְּלִילִי כִּי כִחַשְׁתִּי לָאֵל מִמָּעַל" (שם, כד-כח). איוב הכיר בכך שהחיל והכבוד ניתן לו מאת אלוהים, ולראיה - בפתיחת הספר נאמר כי איוב העלה עולות לפניו. איוב לא קילל את שונאיו ולא שמח במפלתם: "אִם אֶשְׂמַח בְּפִיד מְשַׂנְאִי וְהִתְעֹרַרְתִּי כִּי מְצָאוֹ רָע, וְלֹא נָתַתִּי לַחֲטֹא חִכִּי לִשְׁאֹל בְּאָלָה נַפְשׁוֹ" (שם, כט-ל). דלתות ביתו היו פתוחות ומזומנות לכל כאהלו של אברהם, ולא פרנסו רק את בני ביתו: "אִם לֹא אָמְרוּ מְתֵי אָהֳלִי מִי יִתֵּן מִבְּשָׂרוֹ לֹא נִשְׂבָּע, בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר דְּלָתַי לָאֹרַח אֶפְתָּח" (שם, לא-לב). ועוד, איוב לא הסתיר את עוונותיו: "אִם כִּסִּיתִי כְאָדָם פְּשָׁעָי לִטְמוֹן בְּחֻבִּי עֲוֹנִי, כִּי אֶעֱרוֹץ [אפחד] הָמוֹן רַבָּה וּבוּז מִשְׁפָּחוֹת יְחִתֵּנִי, וָאֶדֹּם לֹא אֵצֵא פָתַח" (שם, לג-לד). הוא מסיים את דבריו בבקשה מאלוהים שיענה לו, ואפילו אם כתוצאה מכך יצא אשם בדין: "מִי יִתֶּן לִי שֹׁמֵעַ לִי הֶן תָּוִי שַׁ-דַּי יַעֲנֵנִי וְסֵפֶר כָּתַב אִישׁ רִיבִי - אִם לֹא עַל שִׁכְמִי אֶשָּׂאֶנּוּ [את כתב האישום], אֶעֶנְדֶנּוּ עֲטָרוֹת לִי, מִסְפַּר צְעָדַי אַגִּידֶנּוּ [אודה על האמת] כְּמוֹ נָגִיד אֲקָרֲבֶנּוּ [מתוך כבוד ויקר]" (שם, לה-לז). בתום דבריו, הוא שב ומצהיר כי לא חטא באדמותיו (בגזל למשל) ואם חטא הרי שהאדמה צריכה להגיב בהתאם לחטאו ולא לתת את פירותיה: "אִם עָלַי אַדְמָתִי תִזְעָק וְיַחַד תְּלָמֶיהָ יִבְכָּיוּן, אִם כֹּחָהּ אָכַלְתִּי בְלִי כָסֶף וְנֶפֶשׁ בְּעָלֶיהָ הִפָּחְתִּי - תַּחַת חִטָּה יֵצֵא חוֹחַ וְתַחַת שְׂעֹרָה בָאְשָׁה" (שם, לח-מ).

הפרק מסיים במילים: "תַּמּוּ דִּבְרֵי אִיּוֹב" (שם). יתכן שזהו דבר העורך שמצהיר כי עד כאן דיבר איוב עם רעיו, ומכאן ואילך קולו ישמע במקצת פסוקים ובקול רפוי, כאשר הוא מודה או בא בדברים עם מענה האלוהים. חכמים במדרש אומרים שהמילים "תמו דברי איוב" גם הן מדברי איוב, וכאילו אומר איוב: אם לא עשיתי כן (את כל הצדקות הללו) – יתמו דבריי ואל יהי לי פתחון פה: אם הייתי רשע, לא היה לי פתחון פה, הייתי שותק ומצמצם את דבריי למינימום. אבל כיוון שאני בטוח בצדקתי וביושרי – לא ייתמו דבריי. ועוד אפשר לפרש: "תמו" - מלשון תמימות. איוב אומר כאן: יודע אני שהדברים שלי מצד איכותן הן דברי תום ויושר. אם בתחילת הספר נאמר על אישיותו של איוב "איש תם וישר וירא אלוהים" – איוב אומר כאן שאף דבריו תמים וברים הם.