פרק מ"ב: לשמע אוזן שמעתיך ועתה עיני ראתך, על כן אמאס וניחמתי

"וַיַּעַן אִיּוֹב אֶת ה' וַיֹּאמַר׃ יָדַעְתִּי כִּי כֹל תּוּכָל, וְלֹא יִבָּצֵר מִמְּךָ מְזִמָּה. מִי זֶה מַעְלִים עֵצָה בְּלִי דָעַת? לָכֵן הִגַּדְתִּי וְלֹא אָבִין נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי וְלֹא אֵדָע" (איוב מ"ב, א-ג) – איוב מכיר בטעותו ומודה בכך שאין ביכולתו להשיג ולהבין את נפלאות דרכי האל. הוא מבקש שדבריו הראשונים לא ימנעו מהקב"ה להמשיך ולדבר עמו: "שְׁמַע נָא וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר, אֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי" (שם, ד), וממשיך איוב ואומר: "לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ, וְעַתָּה - עֵינִי רָאָתְךָ, עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר" (שם, ה-ו) – עד היום היתה בידי איוב רק מסורת המעידה על קיום האל, ועתה הוא זכה בהתגלות, דבר הגורם לו למאוס בדבריו הקודמים ולהתנחם על יסוריו. וכפי שאמר ויקטור פרנקל: "אדם נכון לסבול בתנאי שימצא משמעות לסבלו". להבדיל, אפשר לומר כי כאן גם נמצאת תמצית תורתו של בודהה האומרת שמטרת החיים היא להגיע להארה, ובעזרתה אפשר להשתחרר מן הסבל וממעגל הלידה-מחלות-זקנה-מוות.

בחלקו השני של הפרק, מתואר מה היה באחריתם של הרעים: "וַיְהִי אַחַר דִּבֶּר ה' אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל אִיּוֹב, וַיֹּאמֶר ה' אֶל אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי: חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ - כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב" (שם, ז). באילו דברים של איוב מדובר כאן? רוב המפרשים מבינים שכל דברי איוב מתחילתם ועד לפרקנו מכונים "דברי נכונה". כלומר, הקב"ה העדיף את דבריו האמיתיים והקשים של איוב מאשר את הדברים המחניפים של רעיו. שמעתי על אישה אחת ששכלה את בתה היחידה בתאונת דרכים. היא היתה מגיעה לבית הכנסת לתפילה, ובזמן שהיו אומרים קדיש והקהל היה עונה "בריך הוא" – היא היתה קמה ומטיחה דברים כלפי שמיא, והאנשים שסביבה לא ידעו איך להכיל את זה. סיפור זה הוא מזעזע, אך הבה נשאל את עצמנו: האם איוב לא עשה דברים דומים? האם חבריו לא דברו על גדלותו של הקב"ה ואיוב לא השתכנע מהסברתם את דרכי השגחתו? לעניות דעתי, הקב"ה מסתכל באותה אישה, וכאשר היא הטיחה את הדברים שלה מתוך האמת שלה, יתכן מאוד שהקב"ה רואה בהם שבח גדול, כי הנה יש לפניו אדם אמיתי בעולם. במובן זה, אנחנו באוזנינו דומים במידת מה לרעי איוב שאינם מסוגלים לשמוע בהטחת דברים כלפי שמיא ולהישאר בשלווה. לכך, עלינו לזכור את מאמר חכמים הידוע: "יודעים הם הנביאים שאלוהיהם אמת, לפיכך אינם מחניפים לו" (ירושלמי ברכות ז הלכה ג).

לעומת רוב הפרשנים, הרמב"ם במורה הנבוכים מסביר שהכתוב: "לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב" (איוב מ"ב, ז) אינו מתייחס לכל דבריו של איוב, אלא רק לדבריו האחרונים המופיעים בפרקנו: "לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ, וְעַתָּה - עֵינִי רָאָתְךָ. עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר" (שם, ה-ו). אלו שני המשפטים הנכונים היחידים שאמר איוב לפי הרמב"ם. הוא מבאר כי עד כה איוב לא הבין מהו אושר אמיתי; הוא תמיד מדד את אושרו לפי עושרו ורוב השפע המושפע עליו, בעוד שהאושר האמיתי הוא ידיעת ה'. הרמב"ם אומר כי בתחילתו איוב היה אדם "דתי" (בלשונו: "כהמוני התורתיים"), וכעת הוא הגיע למדרגת ידיעת ה', ומתוך כך אמר: "עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר" - הוא מאס בכל הקניינים שהיו לו ובכל ענייני העולם הזה, והוא התנחם על כל הייסורים שעברו עליו בכך שזכה להגיע לנבואה, לחכמה אמיתית ולהכרה אמיתית של ה'. לפי פירוש זה, הרעים שניסו לשכנע את איוב בכך שאם ישוב בתשובה ה' יטיב עימו וירבה עושרו כבראשונה – לא דברו נכונה כאיוב שהבין שלא בכך תלוי אושרו של האדם.

לאחר מכן, הקב"ה מצווה את הרעים: "וְעַתָּה, קְחוּ לָכֶם שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים וּלְכוּ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב וְהַעֲלִיתֶם עוֹלָה בַּעַדְכֶם, וְאִיּוֹב עַבְדִּי יִתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם, כִּי אִם פָּנָיו אֶשָּׂא לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עִמָּכֶם נְבָלָה, כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב. וַיֵּלְכוּ אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי צֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם ה', וַיִּשָּׂא ה' אֶת פְּנֵי אִיּוֹב" (שם, ח-ט). שלוש פעמים איוב מכונה כאן "עבד ה'", מדרגה גבוהה מאוד. אם נתבונן היטב, נבחין כי איוב של תחילת הספר לא היה מתפלל, הוא לא הכיר את צינור התפילה ואת הפנייה לאלוהים דרכה. רק לאחר כל הייסורים שעבר והתגלות ה' אליו, איוב יצא מן האילמות אל הדיבור ואל התפילה. זהו גמול נוסף שזכה לו איוב – היכולת להתפלל. בתוספתא נאמר: "החובל בחבֵרו, אע"פ שלא ביקש החובל מן הנחבל, הנחבל צריך שיבקש עליו רחמים, שנאמר "ויתפלל אברהם אל האלוהים" [במעשה אבימלך]. וכן אתה מוצא בֵרעֵי איוב, שנאמר "ועתה קחו לכם שבעה פרים ושבעה אֵילים"" (תוספתא, בבא קמא ט, כט). בין השורות כאן, מסתתרת לה אמירה חשובה: איוב הוא הנחבל והרעים החובלים. הרעים ש"רק" דיברו אל איוב – חבלו באיוב במילותיהם הקשות ועל כן הם זקוקים למחילתו.

בחלק השלישי של הפרק מגיע שלב ההטבה: "וה' שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ, וַיֹּסֶף ה' אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה" (איוב מ"ב, י) - הקב"ה נענה לתפילתו של איוב וכן כופל את עושרו הראשוני. מפסוק זה למדו חכמים (בבא קמא צב.) שכל המבקש רחמים על רעהו (והוא צריך לאותו דבר) – הוא נענה תחילה. הרמב"ם אמנם אמר לנו שהעושר אינו העיקר, אך אין זה אומר שהוא אינו חשוב ובעל משמעות; בזמן שאדם יודע את הקב"ה ועובד אותו כראוי – יש משמעות לכל: "סוֹף דָּבָר - הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (קהלת י"ב, יג). הרמב"ם בעצמו אמר על ימות המשיח שתכליתם אינה העושר והנכסים, אך העושר והנכסים שיהיו באותם ימים יהוו אמצעי שבעזרתו נוכל לעסוק בדעת ה' בנחת ובשלווה. אם כן, הייסורים סרו מעל איוב, יש לו עושר וכל טוב – והוא יכול להשתעשע בדעת ה'.

"וַיָּבֹאוּ אֵלָיו כָּל אֶחָיו וְכָל אַחְיוֹתָיו וְכָל יֹדְעָיו לְפָנִים, וַיֹּאכְלוּ עִמּוֹ לֶחֶם בְּבֵיתוֹ וַיָּנֻדוּ לוֹ וַיְנַחֲמוּ אֹתוֹ עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבִיא ה' עָלָיו. וַיִּתְּנוּ לוֹ אִישׁ קְשִׂיטָה אֶחָת וְאִישׁ נֶזֶם זָהָב אֶחָד" (שם, יא). בתחילת הספר הערנו כי הרעים בתחילת דרכם תכננו לבוא לנוד לאיוב ולנחמו - אך בפועל לא עשו כן. עתה הם משלימים את מה שתכננו לעשות מלפנים. יחד עימם מגיעים "כל יודעיו מלפנים" – אלו הם האנשים אותם תאר איוב בפרק כ"ט כאלה שהפכו ללועגים לו, וכעת בסיום הספר הם שבים ומתקרבים אליו, הופכים לאוהביו ונותנים לו מתנות. למעשה, אפשר לומר שכאן איוב יוצא לגמרי מייסוריו, שכן היציאה מן הבדידות היא היציאה מן הסבל היותר גדול.

כאמור, מעבר להטבות הנפשיות-רוחניות, איוב זוכה גם להטבות חומריות: "וַה' בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁתוֹ, וַיְהִי לוֹ אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף צֹאן וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים גְּמַלִּים וְאֶלֶף צֶמֶד בָּקָר וְאֶלֶף אֲתוֹנוֹת. וַיְהִי לוֹ שִׁבְעָנָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת, וַיִּקְרָא שֵׁם הָאַחַת יְמִימָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית קְצִיעָה וְשֵׁם הַשְּׁלִישִׁית קֶרֶן הַפּוּךְ. וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת כִּבְנוֹת אִיּוֹב בְּכָל הָאָרֶץ וַיִּתֵּן לָהֶם אֲבִיהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם" (שם, יב-טו). מעבר לכך שהוטב לאיוב כפליים ממה שהיה לו, מעניין לראות בפסוקים האלו שסוף סוף ניתן מקום לבנותיו של איוב. אם בתחילת הספר לא היו להן שמות - כאן יש. אם בתחילת הספר לא הייתה להן נחלה ועל כן הן הולכות לבית אחיהן לאכול ולשתות – כאן יש. כלומר, כחלק מההתעלות המוסרית והרוחנית של איוב – הוא כבר איננו מתייחס לבנותיו כטפלות לבניו, אלא מכבדן ונותן להן נחלה כאחיהן.

הספר מסיים במילים: "וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי זֹאת מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה, וַיִּרְאֶה אֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֵי בָנָיו אַרְבָּעָה דֹּרוֹת, וַיָּמָת אִיּוֹב זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים" (שם, טז-יז) – גם במספר שנות חייו איוב זוכה להטבה כפולה והוא חי כפליים מחיי אדם ("ימי שנותינו בהם שבעים שנה" (תהילים צ', י)). הדרשנים מצאו את ראשי התיבות של איוב בסוף מזמור צ"א של תהילים - המכונה "שיר של פגעים", בפסוק: "אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי". איוב חי בתוך הפגעים ויצא מהם עם שיר, עם תרועה על שפתיו. הוא שרד את כל הפגעים וזכה לראות חיים ארוכים בטובה.

אי אפשר לסיים את ספר איוב מבלי להזכיר את דברי הגמרא (ברכות יז.): "ר' יוחנן כי הוה מסיים ספרא דאיוב, אמר הכי [כאשר היה מסיים את ספר איוב, היה אומר כך]: סוף אדם - למות, וסוף בהמה - לשחיטה, והכל למיתה הם עומדים. אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו, וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם, ועליו אמר שלמה (קהלת ז', א): טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו"". המסר העיקרי העולה מן הדברים איננו של המיתה הצפויה לכל הנבראים, אלא של ה"אשרי": אשרי מי שמתבונן על הדרך בעולם הזה, אשרי מי שעמל בדרך ועושה נחת רוח ליוצרו, אשרי מי שגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם. מי שיודע לחיות את הדרך ולהאיר את הנקודות הדורשות הארה במהלך המסע – חייו אינם 'כרוניקה של מוות ידוע מראש', אלא חיים של אורה והטבה.