פרק ס"ט: ואני תפילתי לך ה', עת רצון

בפרק ס"ט, ישנו פסוק מפורסם שנראה כאילו הוצא מהקשרו של הפרק: "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן אֱלֹהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ" (תהילים ס"ט, יד). את הפסוק הזה אנו אומרים בתפילת מנחה של שבת בעת פתיחת הארון, כך לפי תקנת הראשונים. אם נתבונן בהקשרו של הפסוק נראה שהפרק בכללו עוסק בתלונתו של דוד על בדידותו: "הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ, טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי, יָגַעְתִּי בְקָרְאִי נִחַר גְּרוֹנִי כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל לֵאלֹהָי… מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי… יָשִׂיחוּ בִי יֹשְׁבֵי שָׁעַר וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר" (שם, ב-יג). בתוך כל הבדידות הזו, שבה דוד חש מושא ללעג של כל הבריות, הוא אומר: "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן אֱלֹהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ" (שם, יד). בתלמוד (ברכות ח) שואלת הגמרא על פסוק זה: "אמתי 'עת רצון'? בשעה שהציבור מתפללין". הדבר תמוה ביותר, שכן הפרק שלנו, כאמור, מתאר את דוד כמתפלל יחידי, ודווקא בו מצאה הגמרא מקור לחשיבותה של תפילה בציבור? לשם הבנת הענין, אנו נזקקים לדברי המדרש (ילקוט שמעוני סימן תת"א): "אמר הקב"ה: דוד, בשביל שאתה יחידי אמרת: עת רצון, אבל תפלת צבור אינה חוזרת ריקם". כלומר, דוד ביקש שעל אף החסרון של תפילת היחיד שלו - יהיה זה עת רצון, אבל תפילת ציבור היא בהגדרה "עת רצון".

כאמור, את הפסוק הזה אנו אומרים בזמן הטוב ובמקום הטוב - בשעת פתיחת הארון בתפילת מנחה של שבת. ספר הזוהר אומר שהשעה הכי גדולה בשנה היא שעת מנחה של שבת. המקובלים והחסידים קוראים לשעה זו: "רעוא דרעוין" - רצון הרצונות, השעה שבה הרצון העליון מתגלה. אם תכנסו לבית כנסת של מקובלים במנחה של שבת, תבחינו שכולם מתעטפים בטלית - אך נזהרים שלא לכסות את מצחם בטלית. זאת משום שמקום המצח לפי המקובלים הוא גילוי של הרצון האלוהי, והוא מתגלה בזמן מנחה של שבת. בספר "בן איש חי" (שנה שניה, פרשת חיי שרה, אות א') נאמר: "טעם לאמירת פסוק: "ואני תפלתי לך ה' עת רצון" במנחת שבת - מפני כי בחול בעת המנחה הוא עת צרה שמתגלין דינים קשים" - בשפה פשוטה: כאשר אנו קמים בבוקר, אנו מתמלאים חסדים. קמנו ליום חדש, אין לנו אלא להודות על כך - שכן לא עשינו עדיין דבר שבגינו כדאים אנחנו לזכות בו. לאחר מכן, בשעת מנחה - עלינו לתת דין וחשבון על פועלנו ביום זה. ממשיך רבינו יוסף חיים: "אבל בעת מנחת שבת מתגלה בחינת הכתר העליון הנקרא רצון, ועל יד כך נכפפים ונכנעים הדינים והגבורות; ולכן נקרא עתה עת רצון…". מוסיף הבן איש חי ואומר: "ויש בו עוד טעם, ע"פ הפשט הנאמר במדרש: אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אין אומה זו כשאר אומות; כי אומות העולם כששותין ומשתכרין, הולכין ופוחזין, ואנחנו לא כן, אלא אע"פ ששתינו – "ואני תפלתי לך ה' עת רצון"". אומר הרשב"א, אחד מגדולי הראשונים, אם אדם קם לאחר סעודתו ומצא עוז ותעצומות לבוא לבית הכנסת ביום שהוא יום מנוחה מכל הימים - והוא אינו רוצה להתבטל אלא להתפלל, ראוי שתפילתו תתקבל.

למדנו, אם כן, שיש "עת רצון" בשעה שהציבור מתפללין בו, "עת רצון" בשעת מנחה של שבת, ו"עת רצון" בשעה שאדם יחידי מתפלל כאשר כל השאר לועגים לו.