פרק צ"ג: ה' מלך גאות לבש

מזמור צ"ג עוסק כולו במלכות ה'. לכאורה, זהו "המנון טהור" כהגדרתו של פייבל מלצר: המנון טהור לגדולת ה', להנהגתו בתבל, בכח כוחו היא לא תמוט וכסאו בתוכה נכון מאז. אין בפרק הזה כל תוספת של בקשה או תפילה, המנון טהור.

ברם, המפרשים לא יכולים להשאיר פרק שכזה בלי תחינה ובקשה. כך למשל, רש"י מבאר את פרקנו כבקשה של האדם (ישראל) מה': "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ ה' עֹז הִתְאַזָּר אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט" (תהילים צ"ג, א): "ה' מלך – לעתיד יהיה המלך, אף תכון תבל – במלכו תשמח הארץ. נשאו נהרות ה' – לשון צעקה וקובלן הוא זה. אהה ה', הנה האומות השוטפים כנהרות נשאו קולם, יהמיון, ואת דוך עמקי נבכיהם ישאו ויגביהו תמיד להתגאות נגדך". ועוד הוא אומר: "מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים וגו'" - ידעתי אני כי יותר מקולות המים הרבים אשר יהמיון עלינו ומאדירי משברי הים הזה אתה אדיר במרום ה' וידך תקיפה עליהם. "עדתיך" - שהעידו והבטיחו נביאך לביתך שהוא נאוה קודש... ולאורך ימים הוא מצפה להם ואע"פ שארכו הימים נאמנים הם לה' מאד". וכך, לפי רש"י, ההמנון הטהור של אלוהים מתפרש דווקא כהמנונו של האדם, או המנונם של ישראל. לא בכדי הדרשנים שמו לב לכך שבמזמור הזה יש מ"ה תיבות שהן בגימטריא: "אדם". ללמדנו שעניינו של הפרק הוא מלכות ה' המתגלה לבני האדם, ועל אף שהאדם אינו נזכר בו בפירוש – הוא רמוז במספר התיבות בו. אמור מעתה: "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ ה' עֹז הִתְאַזָּר", ורק אז: "אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט" (שם, א). כלומר: מתי יהיה עולמם של בני האדם יציב? מתי יתקיים "תכון תבל בל תמוט"? כאשר ה' ילבש את ה"גאות", כאשר רוממותו תזכה להכרה מלאה בקרב האנושות כשהוא מצטיין בלבושו. מי שיהנה מתהליך זה הוא האדם בכללו, שיזכה לראות בגאות ה' לאורך ימים.