פרק ק"כ: שיר המעלות בצרתה לי

פרק ק"כ פותח את החלק השביעי של ספר תהילים, החלק המיוחד ליום השבת. כמו כן, הוא עומד בראשם של חמישה עשר מזמורי "שיר המעלות". הבה נעמוד על פירוש הביטוי "שיר המעלות": רב סעדיה גאון אומר: "מעלות", מלשון: קול רם, רוצה לומר: את המזמורים הללו שרים בקול רם. ואכן, אם תגיעו לשבת בירושלים אל השכונות הותיקות בשעה שבה באים הילדים בצהרי היום לקרוא תהילים, תשמעו אותם שרים את מזמורי "שיר המעלות" במנגינה הספרדית-ירושלמית בקול רם. יש מפרשים: "שיר המעלות" – שיר השבחים, שיש בו הרבה מעלות של אלוהים עליהן דוד משבח את ה'. וכן רש"י מביא מדרש אגדה האומר: "שיר למעלות – שיר למאה עולות", שיר זה הוא כנגד מאה קרבנות של עולות. ועוד, רש"ר הירש מבאר: "שיר המעלות" – שיר להתעלות והתרוממות משפל המדרגה. וכך לשונו: "סולם המעלות המוביל את ישראל משפלות גלותו אל הרום הרוחני של תעודתו המסומלת במקדש". על כך אלה, על פי דברי חכמים במסכת סוכה, דוד קיבל את תכנית המקדש וראה שיש בה חמש עשרה מדרגות (מעלות) בין עזרת ישראל לעזרת נשים, ואז החליט לחבר שיר לכל מעלה ומעלה.

המזמור הראשון של "שיר המעלות" מלווה אותנו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא – מגג גבוה לבור עמוק. רוח הקודש מנצנצת בדוד והוא רואה את שעתיד לפקוד את ישראל בגלות: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֶל־ה' בַּצָּרָתָה לִּי קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי, ה' הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת־שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה. מַה־יִּתֵּן לְךָ וּמַה־יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה? חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים" (תהילים ק"כ, א-ד). דברים אלו הולמים גם את חייו הפרטיים של דוד – שנרדף על ידי שאול בשל לשונו הרעה של דואג האדומי, וגם את החיים הלאומיים של עם ישראל. דוד מתאר כיצד כל כלי הדיבור, השפה והלשון עובדים בשירות השקר, כל דרכי הביטוי ואומנות הניסוח – לשקר המה. המדרש ממשיל את הלשון לחץ בשעת הקרב - אם בא אליך אדם עם חרב שלופה, הוא יכול להתחרט ולהשיב את החרב לנדנה, אך מי שירה עליך חץ – החץ כבר שולח ויצא לדרכו ואיש אינו יכול להחזירו למקומו. כמו כן המשילו את הלשון לרותם – גחל הנראה כבוי מבחוץ והוא בוער מבפנים, כך הלשון נראית תמימה ו"כבויה", אך בפועל היא חמה ופעולתה במציאות ממשית. וכך לשון המדרש: "כל כלי זין מכין במקומן, וזה – מכה מרחוק, כך הלשון – שאומר ברומי וקוטל בסוריא".

על לשונם של מי מדבר דוד? "אוֹיָה־לִי כִּי־גַרְתִּי מֶשֶׁךְ שָׁכַנְתִּי עִם־אָהֳלֵי קֵדָר" (תהילים ק"כ, ה). משך – אלו בני יוון. קדר – אלו בני ישמעאל. על ישמעאל נאמר בתורה שהיה מצחק עם יצחק, וחז"ל אומרים לנו שישמעאל היה יורה חיצים ביצחק ואומר שהוא רק מצחק. כך הוא בעל לשון הרע, שממעיט בערך הנזק של פעולתו וחושב: הלא אני רק מצחק, הכל דיבורים בעלמא. דרשני ימי הביניים, כדוגמת הרד"ק, המאירי והאבן עזרא מפרשים בשם ספר "בן גוריון" ש"משך" – אלו הן ערי איטליה תחת שלטון האפיפיור, ו"קדר" – רומז על ישמעאל. והזכיר דוד אלו המלכויות כי רוב הגלויות היו ביניהן – רוב עם ישראל היה בגלות תחת שלטון נוצרי ומוסלמי. לא חסרות דוגמאות מההיסטוריה ביחס של העולם המוסלמי והנוצרי לעם ישראל: "רַבַּת שָׁכְנָה־לָּהּ נַפְשִׁי עִם שׂוֹנֵא שָׁלוֹם, אֲנִי־שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה" (שם, ו-ז).

הרמב"ם, באגרתו הידועה ליהודי תימן, הזהיר אותם מפני משיח שקר שיערער על בטחון הקהילה שלהם מול המוסלמים. וכך הוא אומר להם תוך כדי דבריו: "ואתם אחינו, דעו, שה' השליך אותנו ברוב עווננו עם זאת האומה, רצוני לומר – אומת ישמעאל, המרבה לצערנו ולהוציא דינים מדתם להרע לנו ולמאוס אותנו. ולא עמדה כלל על ישראל אומה יותר מרעה ממנה, ולא מי שהפליג להשפילנו ולהפחיתנו ולחזק שנאתנו כמותם". הרמב"ם אמנם שמע על מסעות הצלב, אך חי הרבה קודם גירוש ספרד והאנטישמיות שהתגברה בעיקר באירופה עד שהגיעה לשיאה אצל הנאצים, ועל כן יש להבין את דבריו ביחס לאומת ישמעאל בהקשרם המקורי. "עד שדוד מלך ישראל כשהראו לו ברוח הקודש הרעות אשר יעברו על ישראל – לא צעק, ולא היליל, ולא ביקש תשועה על לשון האומה זולת ממלכות ישמעאל. אמר: "אויה לי כי גרתי משך, שכנתי עם אהלי קדר". הסתכלו איך ייחד דוד את קדר מבני ישמעאל. כי המשוגע (זהו השם שניתן למחמד בספרי ההגות היהודית בימי הביניים) אמנם הוא מבני קדר, כמו שנודע מיחוסו... וכל אשר נסבול כדי לעמוד עמהם בשלום – יעוררו עלינו מלחמה וחרב, כמו שאמר דוד: אני שלום וכי אדבר, המה למלחמה. וכל שכן אם אנחנו נעורר כח ונתפאר להם שיש לנו מלכות ומשיח שקר בשטות וכזב – שאז בוודאי אנו מוסרים את עצמנו למוות". יחד עם זאת, נדע כי לא לנצח נאכל חרב. הרמב"ם חי בעומק הגלות של המאה ה12, ואנו חיים בימי הגאולה של המאה ה21, במדינה חזקה ומתקדמת. אנחנו שלום וכי נדבר – המה ילמדו מאתנו לחיות בשלום. הגיעה העת בימינו, ללמוד וללמד דרכי שלום בעולמו של הקב"ה.